כמדומני שזה עוד לא עלה פה, אבל אני עובדת במעין משפחתון.
וכל שניה עם הילדים הקטנים היא שניה של חסד מופלא ושל תהום עצבות.
כל כך הייתי רוצה להחזיק ככה אחד משלי, ולא אכפת לי איך הוא ייעשה שלי.
כל החזקה כזו נראית לי כמו שניות גנובות מגן עדן, בשניות האלה אני בטוחה שאימוץ הוא פתרון מעולה עבורי, כלומר - אם עד שיגיע תורנו עוד לא נצליח.
אני לא בטוחה שאני מעבירה את מה שרציתי לומר, אז הנה ציטוט שאומר את זה כ"כ נכון:
"בתא המדידה בחנות כולבו אישה מאוד בוטחת פשוט נתנה לי להחזיק את בתה בת השלושה חודשים, גייסתי את כל כוחותי כדי להמשיך לשבת בכיסא הוויניל הוורוד-בז' ולא לקום ולברוח בטירוף עם היצור הקטנטן והרך הזה צמוד לחזי"
("אשתו של הנוסע בזמן", 284)