לבקש עזרה

(תשובה מורחבת לג'ולס)

גדלתי במקום בו ציפו ממני תמיד שאהיה יותר אחראית ממה שהייתי, ציפו שאנחש מה צריך ואמהר לעשות את זה גם בלי שיבקשו (נניח לשמוע שאוכלים עוד חצי שעה ולנחש לבד שצריך לעשות סלטים ולהתנדב לעשות לפני שאמא שלי תקום או תגיד משהו), תמיד ציפו (והאמת שעדיין מצפים) שאתייצב לעזרה בכל צורך שהוא ושאתגייס לסיוע גם אם רק רומזים ורצוי גם כשלא.

אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי.

אם הייתי מקטרת על כמה אני עושה לעומת אח שלי היו תמיד זועפים וכועסים ואומרים שזו מידה מגונה להתעסק בהשוואות כל הזמן במקום בעשיה וכאלה דברים.

בכל מקרה, למדתי שאני צריכה תמיד להיות חרוצה (ואני ממש לא כזו מטבעי), למדתי לנסות תמיד להקדים רצונות, זה אחד הדברים שהכי אוהבים אצלי בעבודה - שלא צריך להגיד לי אלא שאני יודעת מה לעשות או שואלת תמיד ולא מחכה שיקימו אותי (כלומר - יש גם יתרונות לחינוך שחונכתי בו).

עוד משהו שלמדתי זה להיות נוחה, אולי נולדתי ככה אפילו, להשתדל להתאים את עצמי לשאר כדי שיהיה להם נוח, להקל על אחרים כמיטב יכולתי.

מצד שני, כבר כילדה, הייתי פמיניסטית מאוד גדולה, אני חושבת שמה שהכי הפריע לי בכמה עשיתי בבית היה האפליה בה ביקשו מהבנים לעשות פחות רק כי הם בנים, ולא משהו אחר.

אני אפילו לא אתחיל לספר פה איך הבעל שלי גדל ומה היו ההשפעות עליו, ממילא זה בעיקר תצפיות שלי על המצב הנוכחי וניחושים, שום דבר וודאי, אבל בואו רק נגיד שלאמא שלו קשה היה לשחרר מתחת לסינור והיא עדיין ממשיכה לנסות לסייע איפה שלא צריך ולהתערב ולדאוג כאילו הוא עדיין תחת כנפיה.

מכל הסמטוחה הזו עולה שאני כן מסוגלת לבוא ולדרוש עקרונית מבעלי שעבודת הבית תתחלק פחות או יותר שווה-בשווה, אבל שאם הוא לא עושה את חלקו אני לרוב נשברת די מהר, קשה לראות כלים שמגיעים לשלב גידול פטריות, או ערימת כביסה ששורצת חודש על הרצפה (כי נגמר המקום בסל) ואף אחד לא טורח לכבס אותה, גם לא ממש נשאר מה ללבוש במצבים כאלה, אז אני תמיד נשברת, עושה, פועלת, תוך כדי ריבים וצעקות ומה לא, אבל יוצא שבסופו של יום אני עושה בבית יותר ממנו, נגיד 80%, ככה בערך.

דוגמא? אנחנו בבית הזה שנה וחצי והוא לא שטף רצפה אפילו פעם אחת, את השירותים הוא שטף אולי חמש פעמים, הוא עוד לא סיים להתקין מדפים ולתלות תמונות שלא לדבר על הסככה שהוא הבטיח לי שנעשה כשנכנסנו.

ויש פעמים שנשבר לי, בעידודה של הפסיכולוגית שיחקתי פעם משחק שבירה כזה עד סופו ואחרי שלושה שבועות (ואני לא מגזימה פה) הוא נשבר ושטף את כל כל כל הכלים שהצטברו ולא רק את השני ספלים ושתי כפיות בשביל הקפה של הכאן ועכשיו, עכשיו אנחנו בעוד משחק שבירה, אתמול למשל עשיתי משהו כמו חצי מהכלים שהצטברו (כל הצלחות והכוסות והספלים ועוד קצת) לפני שנסענו (הוא לעבודה ואני ללימודים) וביקשתי שהיום (הוא היה צריך לצאת מהבית רק ב11:30) הוא יסיים את כל כל כל הכלים, וישקה את כל הצמחים ויזרוק את כל הזבל, אני לא חושבת שאלו בקשות רציניות, גם בקצב האיטי יותר שלו זה לא היה אמור לקחת יותר משעה, נגיד בהגזמה שעה וחצי.

ביקשתי גם שהוא יעבור אצלי בעבודה להגיד שלום, זה לא סיבוב מהדרך וזה יכול להימשך 2 דקות, אבל זה משהו שאני ממש אוהבת שהוא עושה והוא מזמן לא עשה.

אז ביקשתי, הוא לא התקשר, הוא לא ביקר, וכשבאתי הביתה גיליתי שהוא זרק זבל רק מהמטבח, עשה רק חלק מהכלים והשאיר לי להשקות בערך חצי מהצמחים.

אז כן, אני יכולה לנסות ולבקש עזרה, הבעיה הגדולה היא שאין לי ממי לקבל אותה, וכן, זה בהחלט מעלה תהיות מה יקרה אם וכאשר יהיה לנו ילד, או אפילו בהריון כשיקשה עליי לעשות דברים.