לגיטימות וגועל

(או למה אני שמחה שכל תחילת חודש משנה דף)

אני מצטערת אם אני פוגעת במישהו, אבל בהכללה התגובות שלכן לפוסט האחרון שלי הוציאו אותי מהכלים.

אני מתנצלת אם הרגשות שלי לא לגיטימיות בעיניכן, אבל זה הבית שלי ואני אכתוב בו כל מה שאני מרגישה ואם אתן לא יכולות לנחם או לומר מילה טובה עדיף שתשתקו.

אני יודעת שכולכן באות לפה חדורות כוונות טובות ושזה די מאנייקי מבחינתי לומר לכן מה לכתוב, אבל מהצד שלי זה נראה קצת אחרת

מהצד שלי אני מוציאה את הקישקעס פה בבלוג

ואנשים שרואים אותם, אנשים שבאופן אישי אני מסמפטת ואוהבת, פשוט הסתכלו ואמרו "זה לא קישקעס, זה סתם, רק נדמה לך שרע לך, את פשוט לא מבינה שככה כולם".

אז רק רציתי להגיד שזה שגם אנשים אחרים נבגדים בידי גופם לא הופך אותי למנוחמת, צרת רבים נחמת שוטים, אם לא עדכנו אתכם.

ושאנשים עם התקפי לב לרוב יכולים להשפיע על מצבם, לעשות כושר, לאכול נכון, להשגיח. אני עושה כל מה שניתן ועדיין הגוף מצפצף עליי.

ושנשים עם מחזורים לא לגמרי סדירים זה אכן נפוץ, אבל רובן גם מצליחות להרות בלי יותר מידי עניינים

ראבק אפילו רוב הנשים עם התסמונת שלי מצליחות להרות בהרבה פחות משנתיים של טיפולים.

ושכן, יש אנשים במצב יותר גרוע (מישהי פה אמרה ניוון שרירים) אז מה? ממתי לזכור שיש אנשים שמתים מרעב באפריקה ניחם מישהו במשהו? (חוץ מאנשים בודדים) אז מישהו עוד פחות שולט מהגוף שלו ממני - זה לא מנחם! זה מקסימום אומר שיש עוד לאן לרדת, לעומת זאת מרבית רובם של האנשים (בוודאי של האנשים שבגילי) שולטים פרפקט על גופם.

אני בטח אצטער על הפוסט הזה אבל מה לעשות שמאתמול כשקראתי את התגובה הראשונה ועד הרגע עדיין אני בקריז?

עכשיו אני רואה מה הנושא היומי.

אני לא יודעת אם הפוסט הזה הוא מפגן גועלי במיוחד של חוסר נימוסיות אינטרנטית

או ש(כמו שאני מרגישה) הוא תחינה מרהיבה לקבל קצת נימוסיות בבית האינטרנטי שלי.

בכל מקרה, מוזר איך בדיוק היום זה הנושא...