כמו ג'אנקי בקריז

גם אני מרגישה שעבר הרבה יותר מידי זמן מאז ההזרקה האחרונה שלי...

אני מתה כבר להתחיל את הסבב, גם כי ראבק, מאז אוקטובר לא הזרקתי כלום, ובמירוץ אחרי השעון הביולוגי 4 חודשים הם המון, עוד שניים ואני כבר בת 33, עוד שנתיים ואני כבר בת 35.

(אל תגידו שזה חישוב מטופש, שונאת כשאומרים את זה, אני כבר יותר משנתיים וחצי בתהליך, התחלנו כשהייתי קצת אחרי גיל 30, עכשיו אני אוטוטו 33... כשהתחלתי אף אחד לא שיער או ניבא שעדיין אהיה ללא ילד בגיל 33, וכן, גיל 35 הוא קריטי כי יש בו ירידה חדה ביכולת הפריון הנשית שאצלי היא גם ככה בכי-רע, חוצמזה שיש כל מיני תחלואים שנשים שיולדות לפני גיל 35 פחות חשופות אליהן, ויולדות כולל בתוכו גם את כל חודשי ההריון, כלומר למען בריאותי הפיזית עדיף שאכנס להריון מקסימום חודשים ספורים אחרי גיל 34, כלומר בערך בשנה וחצי הקרובות, ולא, זה בכלל לא מובן מאליו שיצליח לנו בשנה וחצי הקרובות).

(כל זה בלי לדבר כמובן על ההיבט הנפשי)

בנתיים יש הכתמות אבל אין מחזור, יש כאבים כמו של אוטוטו מחזור כבר יומיים ויש הרבה תסכול שנובע מכך שעוד לא התחלנו, שמאוקטובר לא עשיתי בעצם כלום ושאם חושבים על זה אז מאז ההזרעה האחרונה שהיתה ב21/8 לא היה לי סיכוי ממשי להריון.

ה21/8/07, כלומר עברו מאז 5.5 חודשים! כבר חמישה וחצי חודשים של כלום (בת'כלס) מלא בסבל!

אוף!

אני מתחרפנת.

חלק נוסף מהרצון להתחיל כבר נובע מהאימה הטהורה שממלאת אותי המחשבה על השאיבה, ככל שאחכה לזה יותר יהיה לי יותר זמן להילחץ, ככל שזה יקדים להגיע ככה אני אגיע לשאיבה בפחות היסטריה, והיסטריה זה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה.

אז שיתחיל כבר, שנהיה כבר אחרי השאיבה הראשונה, שנדע כבר שאנחנו יכולים לעמוד בפני הקושי הזה או שאנחנו לא יכולים, אבל שנהיה כבר אחרי, כל הנושא הזה ממש מלחיץ אותי.

בעבר אמרתי חד משמעית ששאיבות אני לא מתכוונת לעשות, שזה הקו האדום שאני לא חוצה, שאם לא יהיה לי ילד בלי שאיבות - אני אאמץ וזהו.

החיים חזקים יותר מכל הבטחה.

ביחד עם העובדה שמחכים שנים על גבי שנים לילד לאימוץ, ואני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על ציפיה כל כך ארוכה בלי לעשות דבר במטרה להצליח קודם.

אז אני כן אוזרת אומץ וכוחות והולכת על שאיבה, אבל חוששת שככל שההמתנה תתארך כך יקשה עליי לעבור את זה באמת.

(וכן, עדיין חייבת לכם פוסט על ענייני סכנות לסרטן וכדומה, מנסה לנסח ולא כל כך מצליחה)