מתפרקת לגורמים

הראש מתפוצץ

הבכי מטלטל את כולי

אני קוטרית, needy, מנג'זת לאיש שלי

והוא סובלני, סלחני, מקבל הכל באהבה והבנה

עוזר, מסייע, מגיש אוכל, כתף, קפה, מסבן, מקשיב, מחבק, מנחם וסולח

צירוף נסיבות אומלל, היום הייתי בלוויה של אמא של זה שעובד איתי

בעשרת הימים הקרובים הוא לא יהיה בעבודה, איכשהו אני והבוסית נצטרך לתמרן סביב העובדה הזו

כשבעקרון הוא עובד משרה מלאה ושתינו חצי משרה, אבל אי אפשר שלא לשמור על כל שעות הפתיחה הרגילות...

ולי יש חוצמזה לתמרן בין עוד 3 עבודות וכמובן הסבב שמתחיל ממש מחר בבוקר.

וכמובן ההיבט הרגשי של הלוויה עצמה

ושל הטיפולים

ושל הנודניקית שאמורה לסייע לנו מעט בעבודה (למשל מחר כשאני אהיה במעקב זקיקים היא תעשה את מה שחייבים לעשות על הבוקר והבוסית ממש לא יכולה לעשות - היא כבר פנסיונרית בעקרון וזה דברים פיזיים) וכבר התקשרה להתבכיין לי שהילד שלה לא כ"כ מרגיש טוב וכמה בעצם נצטרך אותה למחר...

(לא לרחם עליה, זו מישהי שבכל פעם בוכה שהיא חולה, או הילדה, או הילד, וכשגרים לידה בעצם רואים שכולם בריאים ושלמים ומה לא, וכן - אני השכנה שלה אז אני די יודעת).

והתחושה הזו של הילדה החדשה בבלוק, כי במקום הטיפולים הקודם כולם הכירו ואהבו אותי, דאגו לי, אני והאחיות ידענו בדיוק מי יודעת לקחת לי דם ומי לא ואם אילנה (זו שיודעת לקחת לי דם) היתה שם ולא לקחה דמים - לי היא כן לקחה, וידעתי לאיזו דלת בדיוק ללכת ומה עושים מתי והכל הכל הכל, ועכשיו אני לא יודעת כלום ואין לי מושג כמה נסיונות יעברו עד שיוציאו ממני מבחנה מסכנה אחת, ואני לא מכירה אפ'אחד, וזר לי ומוזר לי.

זה פשוט הכל ביחד, עם כל דבר בנפרד אפשר להתמודד, עם הכל ביחד קצת יותר קשה לי.

ומיום שישי אני כבר חצי חולה, תשושה יותר מידי, חם לי ואז קר לי וכואב לי כאב כללי שכזה, אבל אין לי חום, כמו מיני שפעת, לא מספיק רציני כדי לא לעבוד, לא מספיק קטנטן כדי שלא ישפיע.

אי אפשר להתחיל סבב בריאים לשם שינוי????

והכאב ראש הזה היום

מנסה לנשום עמוק, עשינו מקלחת, לקחתי כדור, הואבסתי באוכל מזין וטעים, בכיתי את כל הדמעות

נשאר רק ללכת לישון ולקום מחר עם שיר חדש בלב.