ושוב יד ורגל וגם אסרטיביות והתמוטטויות קטנות

נראה לי שהפוסטים שלי נהיים יותר ויותר כבדים, אז עשיתי קוים בין הקטעים, שתוכלו לדלג מאמצע קטע משעמם אחד לתחילת קטע משעמם אחר...

הבוקר כשהגעתי לחדר האחיות האחות הצעירה והלא מוצלחת מהפעמים הקודמות בדיוק רכנה על גב כף יד של איזו אומללה, אחות אחרת היתה שניה לפני סיום אז היה לי ברור שאני אליה.

אממה? ברגע שההיא סיימה הצעירה והלא מוצלחת ביקשה מהשניה שתבוא לסייע כי לא נעים לה שוב לדקור את האומללה לבלתי הואיל (בשלב הזה שמתי לב שגב כף ידה השניה כבר חבוש), אז השניה הלכה לסייע לאומללה ואני כביכול הייתי אמורה להיות עם הצעירה והלא מוצלחת, אז כשזו סיימה להתעסק בניירת וכאלה אמרתי לה שאני אחכה בסבלנות לאחות השניה, כי אני בעייתית והיא לא הצליחה איתי בעבר, אמרתי "בכל מקום אני צריכה למצוא את האחות האחת שכן מצליחה לי ולדבוק בה" (רק קצת פחות ברהיטות, בכ"ז, לפני שבע וחצי בבוקר, אחרי שעבדתי עד קרוב לאחת בלילה וקמתי בשש כי לפני הנסיעה לבית החולים הייתי צריכה להכניס סחורה לחנות).

היא לא נעלבה, או לפחות לא נראתה נעלבת.

השניה אומנם קצת חיטטה בפנים אבל העיקר שהצליחה בנסיון ראשון.

בא"ס היה עלוב שוב, שום תגובה, הטכנאית אמרה שככה זה פוליציסטיות ושבסוף תהיה אחלה תגובה, אבל בעבר הגבתי מהר יותר לכמות פיורגון קטנה יותר :-(

אחרי הא"ס נכנסתי למחלקה לקבל אישור לחניה וגם טפסים נוספים לבדיקות דם (נתנו לי 4 מראש, היו אופטימיים) ודיברתי שוב עם האחות הנחמדה מיום שני שבאופן משעשע קוראים לה שני, ניסיתי לשאול אותה אם התגובה העלובה קשורה לגלולות וכאלה אבל כל הזמן היו מטופלות אחרות מסביבנו (חיכיתי שכולן תסיימנה ואז התחלתי אבל תוך כדי הגיעו עוד), מה שהבנתי זה שהחוסר תגובה לא אמור להיות קשור לגלולות אבל זה לא מצב נדיר אז אין מה לדאוג.

זה לא אומר שאני לא אדאג, אבל לפחות אשתדל שלא לדאוג.

כך או אחרת בצהריים היא התקשרה לתת לי הוראות, עוד לפני השעה שאומרים להתקשר בה, ואמרה שמעלים את המינון בשני קליקים (כל קליק הוא משהו כמו שמונה יחידות ושליש, כלומר כל שלושה קליקים יש סימון של עוד 25) עד ל83, ושאחזור ביום ראשון לביקורת, ההורמון נמוך עדיין - 124 אאל"ט, והרירית 4, גם התנצלתי בשיחה הזו על השיחה ביום שני שדי חיפפתי אותה כי עמדו לי לקוחות על הראש והיא אמרה שממש אין על מה להתנצל...

אני תוהה אם עליית המינון נובעת מהשאלה שלי בבוקר (אם כן אז אני מתחרטת עליה) או מהעבודה שהזרקתי 8 ימים ללא תגובה נראית לעין.

עליתי לרופאת המשפחה עם הרגל, זו דלקת קלה (לא הבנתי אם בגיד או בוריד או במה וגם לא כזה משנה לי) בגלל שאני בסבב מעדיפים לא לתת תרופות אז רק אקמול כשכואב, להרים למעלה בבית ולשים את התחבושת שהאחות נתנה בימים שאני הרבה על הרגליים (ולא בכל יום) ולחכות שיעבור.

אני תוהה אם האנטיביוטיקה שאני לוקחת אחרי השאיבה היא שתחסל את הנגע הזה סופית, הלוואי...

אני עייפה, מותשת ממש, הבית נראה ממש כמו חורבה (ואני לא מהפולניות שכוס אחת נשארת בסלון ומבחינתן הבית ממש מוזנח, אצלי כל הכוסות בסלון), מכיוון שכואב לי לעמוד זמן ממושך על הרגל אז אני לא עושה כלום בבית, מספיק אני עומדת הרבה בעבודה, אבל גם לבעל אין ממש זמן, במזל לשבת צריך להכין רק לזניה, עוגה וצ'ולנט כי לארוחה אחת אנחנו מוזמנים (יומולדת שנתיים לאחיינית, ותודה לאל שקניתי ספר מתנה מראש... יש לנו שלושה אחיינים שנולדו בהפרש של חודשיים אחד מהשניה ומהשלישית אז כשאני קונה לראשון מתנה ליומולדת אני כבר קונה פחות או יותר את אותו הדבר גם לשתיים הבאות וזהו) אבל אי אפשר להמשיך לחיות בכזה בלגן וכבר אין מה ללבוש, אנחנו לא מוצאים זמן אפילו בשביל למיין ולשלוח את כל מה שלא עדין למכבסה... מצב גרוע! אולי מחר כשהבעל לא עובד משהו יזוז (איזו אשליה, הוא הרי יקום ב11 במקרה הטוב ולא יעשה כלום לפני שאני חוזרת מהעבודה באחת כי הוא עוד לא מאופס, ובוקר, והוא אכל).

קשה לי עם כל העבודות שיש לי במקביל, קשה לי כשאני מרגישה שבעבודה העיקרית שלי מפילים עליי דברים סתם כי זה שעובד לצידי הוא ראש נצנץ והבוסית קשוחה פחד, קשה לי ללכת לישון בחצות ++ בגלל עבודה ולקום בשש בגלל עבודה אחרת.

וגם לא ברור אם אחרי השאיבה אשאר בעבודה העיקרית, חלק נכבד מהתפקיד שלי הוא פשוט לסחוב ארגזים, להכניס סחורה וכדומה ואחרי השאיבה אני לא מתכוונת לעשות את זה, ויש סיכוי שזה אומר לאבד את העבודה.

(לכל יודעות החוק - אני מודעת לו אבל זה לא רלוונטי למצבי)

אני באמת צריכה למצוא רגע שקט וליידע את הבוסית שאני לא מתכוונת לעבוד ככה פיזית אחרי השאיבה, היא בטח תשתולל ותתחרפן אבל עדיף לי שהיא תדע את זה מראש ולא תצעק עליי בנושא רגע אחרי השאיבה כשאני חלשה עוד יותר פיזית ונפשית.

היא לא תבין, אני בטוחה, למרות שכשסיפרתי לה מזמן שאני בטיפולים היא ישר אמרה שאני לא אוכל להמשיך לעבוד שם במצב שכזה, אבל עכשיו כשאני בת'כלס בסבב אני מגלה שיש לה חוסר ידע מוחלט, למשל היום היא הודיעה לי שאם יגידו לי לחזור לביקורת ביום שני - שאשנה את זה כי לה כבר יש תור ביום שני בבוקר (אמרתי לה שאין דבר כזה להודיע להם, מתי שאומרים - באים, זה לא ניתן למשחק, אבל היא לא ממש הבינה, קיבלה בהכנעה, אבל לא הבינה), וזו רק דוגמא אחת (ואפילו לא ההכי מוצלחת).

היא מישהי שכל מה שיש לה בחיים היומיומיים זה העבודה, הבעל שלה כבר סנילי והיא לא רוצה להיות איתו בבית הרבה, הילדים והנכדים לא גרים קרוב והיא פשוט משקיעה את כל כולה בעבודה ולא מבינה שלא כל מי שעובד תחתיה גם חושב שהעבודה הזו היא כל חייו.

אין לי כח לקטלג פוסטים, גם את האחרון לא קטלגתי, אולי אני אעשה זאת בדיעבד.

זהו, בלבלתי לכם בראש מספיק, זמן לנוח לפני עבודת הלילה.