בוקר, צהריים, שני עולמות שונים

בבוקר בדיקת דם וא"ס.

הרופא השאקל במחלקה (כינוי נפלא לפרופסור שהוא ראש היחידה לIVF, לא?) נכנס בשניות לוריד, לא כמו האחיות...

עם הדם הולכים להוציא מדבקות, לקבל עוד טפסי בדיקות דם (היום השתמשתי באחרון, שוב).

ואז לא"ס, חיכינו יובלות אבל בסוף התוצאות יפות - זקיק 20, זקיק 17, זקיק 14, כולם בשחלה אחת, בשניה רק קטנים.

הרירית משולשת כרצוי וגודלה יפה - 11.

עם הבשורות האלה אני חוזרת הביתה די בשמחה, בטוחה שאיפשהו לקראת אמצע-סוף השבוע נגיע לשאיבה, מקווה שלא אפסיד את סעודת פורים ביום שישי (כי מאיפה אמציא תירוץ לכל המשפוחה?).

ואז, ברבע לאחת-עשרה טלפון, מהיחידה, כשאני מול לקוחות בעבודה

האחות: "את צריכה להזריק צטרוטייד כמה שיותר מהר, את יכולה עכשיו?"

אני: "אני בעבודה"

האחות "טוב, אז עד הצהריים, והלילה ב23:00 שיזריקו לך את הפרגניל, יש לך מישהו?"

אני: "לא יודעת, וואו, אנחנו אמורים לסוע..."

האחות: "אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל את באה ביום ראשון לשאיבה, אם יש בעיה עם הפרגניל אפשר אוביטרל במקום, רוצה לעבור פה ולקבל מרשם?"

אני (חושבת "שיט! היה לי אוביטרל והחזרתי אותו למרפאה כשרשמו לי פרגניל, שיט, שיט, שיט"): "אני לא חושבת שאספיק אני מסיימת רק באחת"

האחות: "אני אבדוק אם יש לנו פה אחד מיותר"

האחות הולכת לבדוק, אני במקביל תופסת טלפון ומתקשרת למרפאה, אולי האוביטרל שלי עוד שם?

האחות חוזרת, הקונים בנתיים עצבניים אבל אני לא שמה על אף אחד.

האחות: "יש לי אבל הוא היה בלי קירור זמן לא ידוע ואני קצת חוששת לקחת על זה אחריות."

בנתיים האחות במרפאת היישוב אומרת לי שכבר לקחו את האוביטרל, אין.

אני: "טוב, אני אפתור את זה איכשהו, מישהו יזריק לי, יהיה טוב"

(פרגניל היא זריקה תוך-שרירית, בניגוד לזריקות התת-עוריות שהן מה שאני לוקחת לרוב, תוך שרירית מחייבת לפחות בפעם הראשונה מישהו מוסמך שיזריק, אם אותו מוסמך ילמד את הבעל זה בסדר שבפעמים הבאות הבעל יזריק, אבל לא לבד בפעם הראשונה בלי הוראות)

האחות: "טוב, אז בראשון בשבע וחצי בבוקר עם טופס 17 לשלב ב', את מוציאה מדבקות, לא עושה בדיקות אלא הולכת למחלקת נשים להתאשפז, הבעל במקביל מוריד את הזרע למעבדה. את רושמת?"

אני: "כן, כן" (כולי עוד בשוק)

האחות: "אני צריכה לשלוח לך פקס עם הוראות להזרקת הפרגניל, יש לכם פקס?"

אני מבררת אצל הנוכחים (תוך הרגעת הלקוחות, שוב) מה הפקס במזכירות היישוב ונותנת לאחות.

האחות: "טוב, אבל תוודאו שהוא מגיע, אם לא מייד תתקשרי אליי ואני אשלח שוב, כמה שיותר מהר כי אני עוד מעט יוצאת מפה"

ככה, בערך, הסתיימה השיחה.

הרמתי מייד טלפון לבעל, שהיה אמור לסוע למוסך להחזיר את האוטו מה10,000, הוא עוד היה בבית אז הרצתי אותו לפקס, במקביל עשיתי את כל הלקוחות המהירים, חברה שפעם עבדה אצלנו פשוט תפסה את מקומי ושחררה אותי לשאר הסידורים.

דבר ראשון הרמתי טלפונים עצבניים בחזרה למרפאת היישוב, בשביל טופס 17, אף אחד לא ענה, המזכירה עוד לא בבית, ועדיין לא עונים במרפאה, ואז הופיע הבעל עם הפקס, שלחתי אותו מייד למרפאה.

ואז טלפון להורים, שאצלם היינו אמורים להיות בשבת, אם יש להם חבר/ה אח/ות או רופא/ה שיכול להזריק לי, בלילה.

אין.

אני מוותרת בזה על נסיעה להוריי, נסיעה שאני כבר חודשיים מחכה לה...

גם ככה אבא שלי עם דלקת ראות, אז אולי עדיף שלא...

הבעל חוזר, צריך לסוע לשדרות להשיג את הטופס המלא, וגם להביא את הרכב מהמוסך.

בשלב הזה אני מתקשרת למי שעובד איתי, שיבוא לתפוס את מקומי.

החברה משתחררת מהתפקיד שלי, ואז אני קולטת שהבטחתי בראשון להחליף מישהי בעבודה אחרת שלי, ואני אהיה בשאיבה, זו עבודה שעושות 3 נשים והחברה היא השלישית, אז אני מסבירה לה מה קורה ומבקשת שהיא תעשה את יום ראשון, תוך כדי אני מתחילה לבכות מרוב לחץ, היא מרגיעה, מעודדת ומבטיחה להחליף.

מפה לשם הייתי צריכה גם לבקש ממישהו אחר בעבודה שלישית שיעשה נסיעת עבודה שחייבת להיות בראשון (הוא אמר שאם יוכל - יעשה, ואם לא כלום לא יקרה, האמת היא שהוא צודק!), לבטל כמה תכנונים נוספים ליום ראשון (עוד שלושה טלפונים) ולנסות לתפוס את האחות שגרה ביישוב.

זה שעובד איתי מקבל עדכון במה מדובר בכלל (כשהתחלתי את הסבב הוא ישב שבעה ומסתבר שהבוסית לא עדכנה אותו), אני אומרת לו שראשון אני בטוח לא עובדת, לגבי שני נראה.

הוא משחרר אותי מהעבודה, מאחל בהצלחה ובכלל מתנהג למופת.

אח של בעלי לוקח את בעלי לקופ"ח בשדרות בשביל הטופס, אותי למוסך ואת עצמו ואת הילדה לברית (לפחות באותו כיוון נסיעה), כפרה עליו!

בדרך ההורים של בעלי מתקשרים להגיד שהם עדיין תקועים בשדה התעופה, היו אמורים לעלות למטוס בתשע, השעה 11:30, אנחנו מחליטים לא לספר להם כלום, הם טסים לשבוע וסתם ידאגו מרחוק.

רגע אח"כ אני תופסת את האחות שגרה פה, היא לא תהיה הלילה בכלל ביישוב אבל היא מוצאת לי פתרון אחר.

כשאני מגיעה למוסך בעלי מסמס לי שיש טופס, הוא ממשיך משם לסופר לקנות לנו אוכל-כמה-שיותר-מוכן לשבת.

אני משלמת על הרכב ונוסעת להביא אותו, בזמן שלוקח לי הוא קונה לנו גם פלאפל לארוחת צהריים.

מגיעים הביתה, דבר ראשון מזריקים כבר את הצטרוטייד.

עכשיו הבטן אדומה מהזריקה, אבל אפשר להירגע סוףסוף, ביום ראשון שאיבה, ומשם השמיים הם הגבול, אני מקווה.