יש לי כאלו

חברות מדהימות, אבל רק בוירטואלי.

את חלקן פגשתי באמת, פעם או פעמיים.

חלקן גם בפלאפון שלי, ואנחנו מדברות לפעמים, מסמסות לעיתים.

אין לי אף חברה שתנחת עליי היום, עם עוגה, ובלון.

ותעשה לי שמח.

ותדאג לי כי אני לבד עכשיו, אחרי השאיבה.

ואולי.

רק אולי.

אני זו האשמה.

יש פה חברה או שתיים שאולי היו עושות את זו

לו היו יודעות שאני אחרי שאיבה.

כן, ע. וגם ר. ואולי אפילו א.

אם רק הייתי אומרת.

ומצד שני אמרתי לי. ואמרתי לד.

וד. יודעת בדיוק מה זה אומר, והיא לא התקשרה.

ואולי בגלל שהיא יודעת מה זה אומר היא רצתה שלא להפריע ולהטריד, ומחכה לשמוע ממני?

י. גם לא התקשרה, אבל ראתה אותי וחיבקה ודאגה.

אמרתי גם לב. אבל רק בדיעבד, כי הייתי צריכה את עזרתה, לא יודעת כמה היא קלטה כי היא כמעט ולא שאלה שאלות, אבל כן סייעה.

אני גרועה בלהושיט יד ולבקש עזרה.

לבקש חיבה.

גיסי יודע, אבל לא הייתי מצפה מאשתו אפילו לחשוב על להרים טלפון.

הייתי רוצה פשוט חברה שתגיע לכאן עם בלון ועוגה.

תוספת יום אחרי:

הבעל של ע. ראה אותי ואמר לה להתקשר, אז היא התקשרה לברר מה קורה, ואם באמת עברתי מה שהיא חושבת שאולי עברתי (התשובה - כן) והתעניינה ואמרה שתתקשר שוב וכשאהיה מספיק חזקה גם תבוא לבקר.

נ. רצתה לבוא לבקר אבל ע. אמרה לה שכדאי לחכות שארגיש יותר טוב, האמת היא שלנ. ממש אין לי כח עכשיו (זו לא נ. של התגובות, זו בחורה שאני חברה שלה אבל היא ילדה, בקושי בת 20, והיא עוד קצת בתוך הגישה הטיפשעשרה, היא חמודה והכל אבל צריך סבלנות אליה וכרגע באמת אין לי).

חברה של חמותי התקשרה היום לשאול אם אני צריכה משהו, כי היא ראתה שאתמול הייתי לבד ויצאתי למכולת בלית ברירה, היא ממש נחמדה.

ואמא שלי מתקשרת כל יום, ואבא שלי התקשר היום.

וגיסתי היא המאנייקית הכי גדולה שאפשר לדמיין.

ושתי חברות וירטואליות שלחו לי, כל אחת לחוד, משלוח מנות מקסים לפורים.

אז יש לי חברות, באמת, הן פשוט לא תמיד מופיעות בשניה שאני צריכה, וזה בהחלט הגיוני, בעיקר אם אני לא צועקת SOS...