יום יום

אני חושבת שבטיפולים יש שני דברים שממש מקשים על ההתמודדות.

האחד הוא היומיומיות שבהם.

מי שיציץ במעקב הזקיקים שבצד יוכל לראות באיזה תדירות אני מגיעה לבית החולים, תתעלמו מהערכים שלא אומרים הרבה לרובכם, תסתכלו על התאריכים.

עכשיו דמיינו שלתוך הלו"ז הרגיל בתכלית שלכם הייתם צריכים לדחוס בתאריכים האלה ביקור על הבוקר (הכי מאוחר להגיע ברבע לשמונה) בבית החולים שאורכו בערך שעה (תלוי בתור... אם תגיעו בשבע בבוקר תצאו מהר יותר), תוסיפו 20 דקות נסיעה הלוך ו20 דקות נסיעה חזור, ואולי תתחילו להבין איזה קושי לוגיסטי עצום מהווה פסיק אחד קטן בתוך הטיפולים.

עכשיו דמיינו משהו אחר, באותם התאריכים עצמם, דמיינו שאת היום אתם מתחילים לא בצורה הרגילה (אני יודעת? להתקלח / לארגן את הילד לגן / לשבת על כוס קפה ועיתון) אלא בבדיקת דם + אולטראסאונד וגינלי, וכמובן קצת תור לחכות בו.

דרך נפלאה להתחיל את היום, נכון?

אפשר להגיד עוד הרבה דברים על היומיומיות של הטיפולים אבל כרגע אשאיר אותכם פשוט עם שתי התמונות האלה.

הדבר השני הוא האור שלא רואים בקצה המנהרה

התרוממות התקוות והמאמץ הנפשי (שרק הוא מאפשר לעבור כזה מאמץ פיזי) בשביל 30% סיכוי בלבד.

הצורך להאמין שיילך, כי אחרת איך עוברים כזה סיוט שוב ושוב, עם הידיעה שרוב הסיכויים ששוב יהיה שלילי.

וכמובן ההתמודדות עם השלילי בכל פעם מחדש.

(ואני עוד במצב טוב, מצבן של אלו שאמרו להן חיובי והוא נהפך אח"כ להריון כימי בלבד / הפלה פי כמה וכמה יותר גרוע).

כשפתחתי את הבלוג עשיתי את זה משתי סיבות

רציתי תיעוד עם תאריכים למקרה הצורך (זה היה אחרי שבבית החולים צעקו עליי שאינני זוכרת את תאריך המחזור שהיה לי וידעתי שהדרך היחידה שאי פעם אזכור משהו שכזה יהיה לרשום)

ורציתי להפיץ ברבים את הקושי שאנחנו חוות, לעורר מודעות.