ולפעמים זה צובט ברגע הכי לא צפוי

ההפסקה עושה עימי שני חסדים, היא מאפשרת לי להתפנות לכל שאר הדברים שתופסים את כל עולמי (גם השבוע הבא מטורף ביותר, כבר חודש שלם שהשבועות שלי מתגלגלים בלו"ז מטורלל ברמות) והיא מרפה את הכאב החד והחוסר התמידי.

ואז

ברגע נדיר ביותר של שלווה ואי-עשיה

בין תור לרופא עיניים על השעורה לתור לרפלקסולוגיה בתקווה שהרפואה המשלימה תועיל מעט לאחוזי ההצלחה שלי

בגלל צירוף נסיבות של טיפות עין (שניה לפני דקירת העפעף וניקוז המוגלה) שלא מאפשרות נהיגה ושל רעב בבטן שהוביל אותי לבית קפה אהוב לארוחת בוצר (מותר לקרוא לזה בוצר אם כבר אכלת סוג של בוקר מוקדם יותר?)

אני יושבת לי בשלווה, אוכלת, שותה, קוראת עיתון יומי

ולקומה מעל, לגלריית בית-הקפה, עולה אמא עם ילדים (האם כולם שלה? אינני בטוחה, הגילאים והמספר הכולל מעידים כמדומני על יותר ממשפחה אחת אבל לא בחנתי לעומק, ממש לא, הייתי מהמרת על שני ילדים שלה ושניים שהם אחיינים שלה, אבל זו מהתרשמות של שניה וחצי ולא אבחנה רצינית), מתיישבת והם מתלבטים על התפריט.

והיא שואלת אם בא להם פסטה, ואם כן - מקרוני או פנה? ואני חושבת בשיא התמימות כמה יפה שילדים יודעים את ההבדל (מכירה בנאדם בן 60+ שכל פעם שאני אומרת לו פסטה הוא תוהה למה מתכוונת המילה וזו לא סניליות) ושברור שגם ילדיי שלי ידעו אותו (כי אנחנו חסידי המטבח האיטלקי, למרות שכרגע אני נמנעת מטעמי דיאטת אינדקס גליקמי).

ואז, רק אז, הלב נצבט לו, מתוך געגוע עז לילדים שאינם קיימים עדיין, מתוך כמיהה עמוקה שיהיו לי כבר ילדים שידעו מה ההבדל בין ספגטי למקרוני לפנה לרביולי, ולא אכפת לי אם הם יגיעו גדולים או קטנים, ביולוגיים או מאומצים, מטבעי או מהפריה, רק שיהיו כבר, שיבואו.

וברגעים כאלה ברור שאני לא ממשיכה בטיפולים מתוך נטיה להימורים (כן, כן, יש מחקר שהשווה את הנשים המטופלות למכורים להימורים והגיע למסקנה שיש המון משותף) או מתוך רוטינה, שגרה, חוסר מחשבה.

ברור לי שאני רוצה, פשוט כל כך רוצה.