אני עוד לא סגורה על זה

אבל יש סיכוי שאת כל הפרטים של הסבב הקרוב אכתוב בפוסטים בטיוטה, ורק בדיעבד אפרסם אותם.

מין תחושה מטופשת, כמו האמונה הטפלה שאם לא תספר על טסט - תצליח.

אז זהו, שיצא איכשהו שהטסט שלא סיפרתי עליו, ממש במקרה, הוא זה שעברתי.

ושלא תזלזלו - זה היה השישי...

אולי גם פה עדיף להתנהל בשקט, לפרסם רק בדיעבד.

לא יודעת, כי מצד שני העידודים שלכם מאוד מחזקים אותי.

נראה...

לעומת זאת סוף סוף סיפרנו לחמי וחמותי, כלומר רק לחמותי כי איך שהתחלנו חמי היה חייב לקפוץ לאיפשהו, אבל היא כבר תעביר לו.

היא היתה ממש בסדר, אני מקווה שהיא תמשיך להיות ככה ולא תציק כי היא נוטה לפולניות וזו הסיבה העיקרית שלא סיפרנו לה עד היום.

בסוף לא ישבתי עם הבוסית היום, כנראה מחר...

אבל התחלתי לפנות את הראש מהלחץ ולחשוב איזה דרכים חדשות המצב יפתח בפניי, אולי בסוף אמצא עבודה שבאמת תתאים לי? אז התחלתי לחשוב על כאלה וגם על כך שיש פה בבלוגוספריה מאגר עצום של סוגי עבודה ושרק צריך להסתובב קצת בקרב הבלוגרים שאינם בני עשרה ולחשוב מה מתאים לי, ואפילו אפשר לשלוח אימייל ולברר פרטים ותנאי קבלה מקובלים בלי לשלוח קורות חיים וכאלה, פשוט לנצל את הידע האנושי שישנו פה.

אני כל כך אוהבת את הבעל שלי

אבל המצב בינינו ממש מסובך

דיברתי שבוע שעבר עם מרצה שלי, שעברה לפני שנים טיפולי פוריות, שמונה שנים של טיפולים עד שהם התייאשו ואימצו

הראשון שלהם בא טבעי, הבלגן התחיל כשהם רצו ילד שני.

בכל אופן היא התגרשה מבעלה 16 שנים אחרי האימוץ ואמרה לי שהיא בכלל לא בטוחה שזרעי הפרידה לא נזרעו באותם שמונה שנים קשות.

מפחידה אותי המחשבה שעכשיו אולי נצליח ונתגבר אבל זה בסוף ישיג אותנו

אני לא מצליחה להגיע אליו לאחרונה, כל מה שאני עושה נתקל באותו קיר אטום

ואולי זו אני שלא מצליחה לקרוא ולהבחין מתי הקיר אינו אטום

לא יודעת

פשוט לא קל...

מה עם הפינוקים אתם שואלים?

ספר טוב לשבת, למרות שיש הרבה מה לקרוא ללימודים.

וקפה עם סנדויץ הבוקר, כי התפוצץ לי הראש והייתי רעבה למרות הקצת שאכלתי.

בליל מחשבות ממוחי הקודח

פחד:

אני מפחדת כמעט עד מוות מהרגע בו ivf יהיה הפתרון הכי הגיוני.

אני חושבת שיש רגעים שבהם יותר משאני רוצה להצליח כי אני רוצה ילד, אני רוצה להצליח כדי לא להגיע לivf.

מבוכה:

פספסתי שלושה שבועות רצוף את הלימודים ביום ראשון.

השבוע כשהופעתי מישהי שלומדת איתי שאלה מה קרה ואיך אני אסתדר עם המרצה, הסברתי לה שיש לי אישורים רפואיים, והיא התחילה לשאול אם הכל בסדר, אמרתי שכן, הכל יהיה טוב, עוד שאלה ועוד שאלה ופתאום היה ברור לי שהיא משוכנעת שיש לי סרטן.

כי הרי, אם לא אומרים, וזה רפואי, אז זה סרטן.

ולא הגבתי כי לא ידעתי מה לומר... ועכשיו יהיה לי עוד יותר לא נעים בשבוע הבא.

עומס:

מבחן מחר, ושתי עבודות לעוד שבועיים, והרבה חומר לצלם כי הטיפולים גרמו לי לפספס המון שיעורים, ועבודה שלושה ימים בשבוע וגם בית ולנסות איכשהו למצוא זמן לזוגיות.

והעיקר שאני אמורה להיות רגועה רגועה בימים האלה...

חשש:

סימני קדם-מחזור הופיעו לפני כמה שעות. מחר בדיקת הדם אבל הלב כבר התחיל להתאבל על התשובה השלילית שהשכל אומר שהיא איננה ודאית.

קנאה:

כמה זוגות מאושרים והריוניים אפשר לראות לפני שיוצאים מדעתך?

אנושיות:

לא מסוגלת לשמוח על הקשיים שלי, לא מסוגלת לומר שמתוך כך אלמד להעריך כשהכל יסתדר או את מעט הדברים התקינים, לא מסוגלת להתאזר בסבלנות אינסופית כשאין לי ביטחון מוחלט ששכרה יהיה בצידה, לא מסוגלת לשמור על דיאטה ולהקפיד על נחמדות לאחרים כשהכל בפנים מתפורר ושומדבר לא מחזיק לי את החיוך מלבד החובה.

האם באמת הוגן ממני להלקות את עצמי על היותי אנושית?

בנזוג:

הוא לא אומר, אבל באף סבב קודם הוא לא דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו לילד.

הפעם הוא הולך להתמוטט אפילו יותר ממני.

אבל הוא, מסכן שכמותו, לא יידע איך להוציא את זה, איך לבקש יד וחיבוק, איך להתאבל ולהתנחם.

פסיכולוגית:

כבר יותר מחודש עבר מאז הייתי אצלה, לא באשמתי.

מחר יש לי טיפול, הייתי רוצה שעתיים, אבל אי אפשר.

יש לי כל כך הרבה על מה לדבר שברור לי שאתבלבל ואשכח לפחות חצי.

הכי מתסכל:

שאין שומדבר שאני יכולה באמת לעשות כדי שהתוצאה של מחר תהיה חיובית.

ברגע שהיתה הזרעה וניסינו טבעי אי אפשר לעשות כלום מלבד לשבת בחוסר אונים ולקוות שיתרחש לו נס.

יש לכם מושג איך זה מרגיש שכל הגוף כולו בוגד בך??? שאתה לא מסוגל לשלוט על שומדבר בחייך?

כרגיל יש לי כל מיני מיחושים מוזרים

שאני אף פעם לא יודעת אם הם קשורים לכמות ההורמונים שלקחתי, או אולי מרמזים משהו על התוצאה, או שאין להם שום קשר בכלל לסבב או אולי חלקם די טבעיים רק שברגיל בנאדם לא מסתובב ושואל את עצמו כל חצי שעה אם הבטן מרגישה לו כרגיל.

(האמת שלמדתי משהו אחד מאפיזודת כאבי הבטן שהיו לי וזה שכשהבטן (או כל איבר אחר) מרגישה כרגיל אתה פשוט לא חושב עליה וזהו, כשהיא חוזרת לכאוב אתה קולט שבעצם שבוע שלם היא הרגישה נורמלי, אז כנראה שהיא באמת מרגישה קצת לא נורמלי, הבטן, אבל בהחלט ייתכן שהתחושות עדיין לא קשורות בהכרח לסבב).

חוצמזה אני עייפה פחד אבל זה בטוח קשור להורמונים השונים וגם ללו"ז המטורף שיש לי בין כה וכה.

ביום שלישי אני סוף סוף עושה את בדיקת הדם, נראה לי שאני אצרף אליה בדיקות דם תקופתיות שאני צריכה, ובגלל שהרופא שלי בחופש אני אעשה אותה פה ביישוב וכאמור אדע את התוצאות רק אחרי יום+, בגלל הצורך לחכות כל כך הרבה לתוצאות אני מתכוונת לעשות את בדיקת הדם בדיוק שבועיים אחרי ההזרעה ולא לחכות עוד יום-יומיים כמו שעשיתי בפעם שעברה, וגם בגלל שלמדתי מהסבב הקודם שהגעת או אי הגעת מחזור לא קשורים בכלום לתוצאות בדיקת ההריון.

כבר סיפרתי לכם שכל יום בערך אני שומעת על עוד מישהי בהריון? היום עדיין לא אבל אתמול היתה אחת, ושלשום גם וכך הלאה... מקווה שגם אני "אדבק" בזה.

האמת, אני די פסימית הפעם, לא שזה לא יגרום לי לאבד את כל העשתונות למראה תשובה שלילית, אבל איכשהו אני פחות מתעסקת עם הנושא ופחות חושבת עליו והרבה פחות מתרגשת, אולי כמו שהתשובה השלילית הראשונה היא הכי קשה ככה גם ההזרעה הראשונה היא הכי אופטימית ואולי זה משהו אישי יותר או סתם נובע מכל הלחץ הכללי שיש עליי בימים אלו, לא יודעת.

שאלה טכנית:

איך גורמים לקטגוריות להיות ממויינות לפי א,ב ולא לפי כמות הפוסטים?

לחוצה

אני אפילו לא יודעת למה, אני פשוט לא מצליחה להירגע, כל פעם שאני מבחינה בכך אני מרגישה שמשהו בי קפוץ, זה יכול להיות אגרופים בידיים, או חלק מהרגל, או הבטן, או כל דבר אחר, כך או אחרת משהו פיזי בי כל הזמן מתוח ולחוץ ואני מבינה, בדיוק כמו שאתם בטח מבינים, שזה נובע ממשהו בפנים.

מצד שני, אין גם מה שירגיע אותי, אני לוקחת כדורים צמחיים כאלה שהרופאה נתנה לי, אבל אם הם עוזרים זה לא ניכר (ייתכן כמובן שבלעדיהם מצבי היה מחמיר...), הלימודים רק תובעניים יותר ויותר, העבודה נשארת בעינה, הבית המוזנח צועק הצילו והבעל שלי לא ממהר להציל לא אותו וגם לא אותי.

מצד שלישי, אי אפשר באמת להאשים את הבעל, כל סבב דורש ממנו המון וכל הכוחות שלו מוטלים למערכה לשמירת שפיותי ולתפעולי, לא פלא שרגע אחרי לא נותר בו מאום.

ומצד רביעי, כמו שכולנו יודעים, לחץ לא ממש יועיל למצבי, אני צריכה רוגע ושלווה ותקווה שהפעם היא הפעם.

אין לי כסף לקנות דברים, מה שאולי היה מועיל, אני חוששת לעלות על אופני הכושר להוציא מרץ (זה לא שאני עושה יומיום אופניים, יותר כמו פעם בשבוע-שבועיים), עבודת ידיים (סריגה) לא ממש עזרה וגם שקיעה בספרים לא לגמרי, כי רוב הספרים שאני יכולה להרשות לעצמי לשקוע בהם קשורים ישירות ללימודים, ואין לי ממש ברירה - יותר מידי עבודות ומבחנים שהונחתו פתאום והוקדמו בגלל השביתה.

אני מקווה שהיללנות הזו פה תעזור לפרוק חלק מהמתח כי אני כבר די אובדת עיצות.

בשורות, בשורות (אבל לא שלי)

לי יש עוד שבוע ויומיים לחכות.

ומסתבר שהרופא שלי יהיה בחופש (הוא לא טרח לספר לי... הוא באמת היה נראה טרוד לגמרי בכל הפעמים האחרונות שהייתי אצלו, גם הבעל אמר ככה ביום ההזרעה) אז אני אעשה את הבדיקות פה ואדע רק יום שלם או אפילו יום וחצי אח"כ את התוצאה .

בכל אופן, גיסתי הצעירה הודיעה שהיא בהריון, זה ההריון השני שלה מאז שאני מנסה  אני שמחה בשבילה אבל מאוד עצובה בשבילי ובעיקר אני ממש ממש ממש מקווה שהפעם זו הפעם כי אני ממש אשמח אם לילד שלי יהיה בן/ת דוד בגילו/ה.

טוב, לפחות הפעם זה לא כל שלושת הגיסות הנשואות בהריון באותו זמן, כמו שקרה לפני כשנתיים.

(גם כן נחמה).

אני לא מרגישה כ"כ טוב בימים האחרונים, כל פעם זה משהו אחר - כאבה לי היד, אח"כ מתתי מעייפות, אח"כ שלשלתי.

לא יודעת מה כל זה והאם יש קשר בין האחד לשני לשלישי ובין כל אלו להזרעה.

מה שכן, אני יודעת שמספר הכדוריות הלבנות שלי תמיד עולה בזמן ההזרקות אז אולי הגוף כ"כ עסוק בלהילחם לחינם שהוא שוכח להילחם בדברים החיצוניים וככה אני תופסת כל דבר שעובר בסביבה.

אין פואנטה לפוסט הזה.