בשורות, בשורות (אבל לא שלי)

לי יש עוד שבוע ויומיים לחכות.

ומסתבר שהרופא שלי יהיה בחופש (הוא לא טרח לספר לי... הוא באמת היה נראה טרוד לגמרי בכל הפעמים האחרונות שהייתי אצלו, גם הבעל אמר ככה ביום ההזרעה) אז אני אעשה את הבדיקות פה ואדע רק יום שלם או אפילו יום וחצי אח"כ את התוצאה .

בכל אופן, גיסתי הצעירה הודיעה שהיא בהריון, זה ההריון השני שלה מאז שאני מנסה  אני שמחה בשבילה אבל מאוד עצובה בשבילי ובעיקר אני ממש ממש ממש מקווה שהפעם זו הפעם כי אני ממש אשמח אם לילד שלי יהיה בן/ת דוד בגילו/ה.

טוב, לפחות הפעם זה לא כל שלושת הגיסות הנשואות בהריון באותו זמן, כמו שקרה לפני כשנתיים.

(גם כן נחמה).

אני לא מרגישה כ"כ טוב בימים האחרונים, כל פעם זה משהו אחר - כאבה לי היד, אח"כ מתתי מעייפות, אח"כ שלשלתי.

לא יודעת מה כל זה והאם יש קשר בין האחד לשני לשלישי ובין כל אלו להזרעה.

מה שכן, אני יודעת שמספר הכדוריות הלבנות שלי תמיד עולה בזמן ההזרקות אז אולי הגוף כ"כ עסוק בלהילחם לחינם שהוא שוכח להילחם בדברים החיצוניים וככה אני תופסת כל דבר שעובר בסביבה.

אין פואנטה לפוסט הזה.

למקומות, היכון, הכן, רוץ

הבוקר בדיקת דם (תוצאה מחר) ואחה"צ הייתי אצל הרופא, חזרתי עם מרשמים והתוויה כללית (אותו הפרוטוקול) וגם הפניה להשבחת הזרע, לסוף הדרך.

אז אפילו שאין כוחות מתחילים, כי פשוט הגיע הזמן להתחיל, הכוחות יימצאו במהלך הדרך, איכשהו, הפסיכולוגית הבטיחה שהם עוד יבואו ואני בחרתי להאמין.

בהנחה שהתוצאה שלילית נתחיל כמובן עם דופסטון כדי להביא את המחזור ומשם נתגלגל הלאה.

סבא וסבתא ז"ל

זהו

נשארה לנו, בשני הצדדים (אני ובעלי) סבתא אחת יחידה.

אם נזכה לילד, כשנזכה לילד, תהיה לו כנראה רק סבתא רבא אחת.

גם לי היתה אחת, כילדה, רק אחת, אני בקושי זוכרת אותה, תמונה אחת מביקור אחד צרובה לי בראש, וזהו.

לאמא שלי אפילו סבים וסבתות לא היו, כולם הלכו בשואה.

בשבעה על סבא שלי, שנפטר לפני שבוע וחצי, לא הפסיקו לדבר על השבט הגדול שהוא השאיר אחריו, 3 ילדים + 3 בני זוג = 6, 12 נכדים + 8 בני זוג = 20, 20 נינים, סה"כ זה 46 צאצאים, אכן שבט.

אתם בטח כבר מבינים לבד שהבטן שלי התכווצה בכל פעם שדברו על כמות הנינים שלו, על השבט הענק, מכל נכדיו הנשואים רק אני לא זכיתי לפרי בטן, הוא כבר לעולם לא יכיר את הילדים שלי, הנינים שכבר לא יהיו לו ולסבתי ז"ל.

מכל הסבים והסבתות שהיו לי ולבעל נשארה רק זו שבכלל לא מזיז לה אם יש לנו או אין לנו ילדים, זו שתעשה טובה אם היא תחזיק את פרי בטננו לחמש דקות (אני לא מנחשת, אני רואה איך היא מתייחסת לילדים של אחיי), איפה הצדק בזה?

ולמשהו אחר לגמרי, ראיתי שמגיעים אליי הרבה שמחפשים מידע על ענייני פוריות אז החלטתי לפצוח בפרוייקט קטלוג כל הפוסטים לנושאים שיסייעו לצריכים מידע, זה ייקח זמן אבל זה עוד יקרה.

שלילי

והמחזור עוד לא הגיע, מוזר...

אני חצי מפורקת, עזר מאוד שרק שלוש שעות אחרי ששמעתי את התשובה יכולתי להיות בבית לבדי, כי היה לי זמן לעכל.

עכשיו אני מבכה את הכשלון, אבל מספיק חזקה לדעת שזה בסדר, יהיו עוד הזדמנויות, זה רק אומר דחיה.

הבעל יגיע הלילה אחרי שאני אשן, חבל, אני צריכה אותו עכשיו כל כך.

מפחדת

מפחדת כל פעם שאני הולכת לשירותים, שמא אגלה שהגיע המחזור.

מפחדת לעשות את הבדיקה מחר, חוששת מוות משלילי, יותר טוב לי לחיות עם התקווה והאשליה והסיכוי מאשר עם הניפוץ שאני חוששת שיגיע.

מפחדת גם מחיובי, ומה עם יגידו לי חיובי, אני אשוש ואשמח ואחרי שבוע יסתבר שזה הריון חוץ רחמי? או שזה רק הריון כימי? או שהכל ייראה בסדר ואז לא יהיה דופק?

ובעיקר מפחדת שהתחושות המוזרות בבטן הן לא הצלחה אלא מחזור מהגיהנום שמתבשל שם, כמו ההוא שהביא אותי לאשפוז מרוב כאבים.

(אני לא רוצה שתגיבו, אין באמת מה לענות על זה, רק רציתי לפרוק)