החודש האחרון

ב6/10, השבת שמייד אחרי החגים, הגיע המחזור, היינו די בעננים, חשבנו שהשנה החדשה תתחיל כל כך שונה מהקודמת ושסוף סוף התפילות שלנו נענות.

סימנים לכך שהמחזור מגיע התחילו כרגיל יומיים לפני, היינו די בהלם כי הוא הגיע טבעי לגמרי.

היה אמור להיות לי תור לרופא הנשים שלי באותו שבוע, כי חשבנו לחזור לטיפול אחרי החגים, אז כבר ביום שישי, בין החג לשבת, התקשרתי והקדמתי את התור ליום ראשון, כי כשמגיע המחזור - צריך פשוט להתחיל.

אז ישבתי ב7/10 אצל הרופא והודעתי לו שהמחזור הגיע מעצמו ואנחנו נותנים צ'אנס אחרון להזרעה.

הוא מייד רשם לי את כל מה שצריך ואמר להתחיל להזריק ביום שלישי.

9/10, זריקה ראשון של פיורגון לסבב זה, 50 יחידות.

10/10, זריקה שניה, 50 יחידות, 100 סה"כ.

11/10 זריקה שלישית, 50 יחידות, 150 סה"כ.

12/10, יום שישי ואנחנו בשבת משפחתית באיזשהו חור, נאלצת לעזוב באמצע שיחה בשביל הזריקה, אבל עושים מה שצריך לעשות, היה לי גם ריב עצום עם אבא שלי באותו היום והתחושה היתה שלמרות ההתחלה המאוד אופטימית הנסיבות פשוט שמות לי רגליים - כי הרי שלווה ורוגע מאוד חיוניים לתהליך וקשה להיות שלווים ורגועים באמצע ריב מטופש, בכל אופן הזרקנו את הזריקה הרביעית, 50 יחידות, 200 סה"כ.

13/10, חוזרים מהצפון עם כל הפקקים, לקחנו את אחי הצעיר לבית הוריי ועשינו שם הפסקת הזרקה, והמשכנו הביתה, זריקה חמישית, 50 יחידות, הגענו כבר ל250.

14/10, יום ראשון, על הבוקר בדיקת דם, ברבע לאחת תור לרופא, שני זקיקים נצפים בגדלים 11 ו12, שניהם באותו צד, ההורמון שמעיד על התפתחות התהליך במקום יפה - 440 יחידות, התחושה היתה של התחלה מאוד מעודדת ומאוד יפה (יחסית לתגובות של הגוף שלי, יש בנות שבחמש ימי הזרקה גומרות את כל הסיפור), בערב הזריקה השישית, 50 יחידות, 300 סה"כ.

15/10, מהיום מוסיפים את זריקת הצטרוטייד, מטרתה לדכא את הורמון הLH שלא ישתחרר ויגרום לביוץ לפני הזמן הנכון, אז זריקה שביעית, 50 יחידות, 350 סה"כ, ובנוסף זריקה ראשונה של צטרוטייד (במקרה של הצטרו' זה אותו מינון אז אני לא מפרטת).

16/10, זריקה שמינית של פיורגון, 50 יחידות, 400 סה"כ, זריקה שניה של צטרוטייד. אני לא יודעת למה אבל בסבב הזה כל זריקות הצטרוטייד היו יותר כואבות מהזריקות הללו בעבר.

17/10, בדיקת דם בבוקר, תור לרופא בשלוש, הפעם הזקיקים בקושי גדלו - אחד 12 ואחד 13, גם ההורמון נתקע - 430 יחידות, מאכזב למדי ומחליטים על הגדלת מינון. זריקה תשיעית של פיורגון, 75 יחידות, 475 סה"כ, זריקה שלישית של צטרוטייד.

18/10, זריקה תשיעית של פיורגון 75 יחידות, 550 סה"כ, זריקה רביעית של צטרוטייד.

19/10, שוב יום שישי, זריקה עשירית פיורגון, 75 יחידות, 625 סה"כ, זריקה חמישית צטרוטייד.

20/10, פיורגון * 11, 75 יחידות, 700 סה"כ, צטרוטייד * 6.

21/10, בדיקת דם על הבוקר ותור ברבע לשלוש (למי שלא הבין בכל תור יש אולטראסאונד וגינלי לבדיקת הזקיקים ורירית הרחם), ההורמון צנח ל330, בצד אחד יש זקיק 11 וזקיק 12, בשני זקיק 11, כלומר הכל נסוג לאחור, הדכאון מתחיל לפשוט עלינו, והתותחים הגדולים מוצעים - הפעם המינון מוכפל. פיורגון * 12, 150 יחידות, 850 סה"כ, פעם ראשונה שאני מזריקה יותר מ75 יחידות וזה קצת מלחיץ וגם יותר כואב (בגלל שמדובר בעט שדורכים בו את המינון ככל שהמינון יותר גבוה כך משך הזמן שהמחט בתוך הגוף עולה), צטרוטייד * 7.

22/10, פיורגון * 13, 150 יחידות, 1000 סה"כ, צטרוטייד * 8, כאן אולי המקום לספר שמקסימום צטרו' שיצא לי להזריק בסבב עד לסבב הזה היה 3 פעמים, ושאני לא חושבת שאי פעם הגעתי ל1000 יחידות של פיורגון (למעשה אני יודעת שבפיורגון לא אבל כשהזרקתי גונאל אף יש מצב שכן וזה בסופו של יום אותו החומר).

23/10, בדיקת דם נוספת ותור לרופא, ההורמון מתחיל לעלות מעט - 396, מי שעוד זוכר משהו שם לב שהוא עדיין לא הגיע לרמה של הבדיקה הראשונה בסבב הזה, הזקיקים עלו ל13, 13, ו12, בקיצור שוב לא משהו, אז ממשיכים להגדיל מינון. פיורגון * 14, 175 יחידות, סה"כ 1175. צטרוטייד * 9.

24/10, פיורגון * 15, 175 יחידות, סה"כ 1350, צטרוטייד * 10. אני מתחילה להרגיש רע, ישנה שעות אחה"צ ומתקשרת לבוסית לומר שאני חולה מכדי לבוא לעבוד למחרת, למעשה זה היה היום האחרון שעבדתי בו בנתיים, לא כולל את העבודה שאני עושה מהבית (למי שמתקשה לעבוד יש לי שתי עבודות חלקיות, אחת מהבית והשניה במעונות ילדים שחלקה במשרד וחלקה עם הילדים, את העבודה במעונות לא עשיתי מאז ה24/10 בגלל מצבי הגופני המדורדר).

25/10, פיורגון * 16, 175 יחידות, סה"כ 1525, צטרוטייד * 11.

26/10, יום שישי שוב, פיורגון * 17, 175 יחידות, 1700 סה"כ, צטרוטייד * 12.

27/10, פיורגון * 18, 175 יחידות, 1875 סה"כ, צטרוטייד * 13.

28/10, בדיקת דם בבוקר ותור לרופא ברבע לשלוש, באולטראסאונד אנחנו רואים 5 זקיקים בשחלה אחת, גודלם בין 13 ל15, ועוד כמה בשחלה השניה, הרופא אומר שזה יותר מידי, אף אחד מהזקיקים לא מספיק גדול כדי להאמין שהוא ימשיך והשאר יקטנו, הפערים ביניהם זערוריים מידי, אבל תוצאות בדיקות הדם לא הגיעו, אני צריכה להתקשר בארבע ולשמוע אם הסבב אבד או לא, למקרה שלא - הוא נותן לי מרשם לתרופות חדשות (לאורך כל הסבב הזה קניתי עוד ועוד תרופות כי בעט פיורגון יש 600 יחידות ואת הצטרוטייד קונים בבודדים, לי יצא לקנות מקסימום חמישה ביחד), מה שמחייב אותי להישאר בעיר למקרה שאצטרך להגיע לבית המרקחת. בארבע אני מתקשרת אבל עוד אין תוצאות וצריך לחכות עוד חצי שעה, בארבע וחצי מסתבר שההורמון קפץ ל8600, הרופא אומר לא להזריק שומדבר ולחזור עוד יומיים לבדוק אם עוד יש אפשרות להציל את הסבב, הוא גורם לזה להישמע כמו סיכוי ממש ממש קלוש, ואוסר עלינו לעשות סקס - יש חשש כבד שתהיה לנו בסוף שמיניה או משהו כזה.

29/10, נחה בעיקר, מותשת פיזית ונפשית.

30/10, בדיקת דם על הבוקר, תור לרופא בארבע, ההורמונים כמעט ולא ירדו (7900), הסבב אבוד, אסור לעשות סקס, צריך פשוט לחכות בסבלנות למחזור, ולהגיע אליו בעוד שבועיים להחליט מה עושים הלאה.

אני עדיין לא לגמרי מעכלת ששוב לא הצלחתי להגיע לקו הסיום הרצוי לסבב, אני יודעת שבפעמים הקודמות גם לא בכיתי ולא השתוללתי ורק חודשים אחרי הבנתי עד כמה קשה לקחתי את הסבבים שלא נגמרו בביוץ מתוזמן, אז אני קצת חוששת מהתמוטטות טוטאלית שתפקוד אותי בעוד כמה שבועות.

אני אפילו לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, אני עדיין בבית, מרגישה היום יותר טוב ממה שהרגשתי מאז אותו יום רביעי, אני מקווה שזה אומר שההורמונים התחילו לרדת, אבל אני עדיין חלשה ודואבת.

מתחמקת מכל הסביבה, היחידה שיודעת מה עברתי (וגם זה באופן חלקי) היא הבוסית שלי, מלבד הצוות הרפואי והפסיכולגית שלי לא סיפרתי לאף אחד אחר שהסבב נכשל.

אני צריכה כאמור להקפיד על המון שתיה כי סכנת ההתייבשות היא כרגע משהו מאוד מוחשי, ואיכשהו להתאושש ולהמשיך הלאה.

אם הייתי יותר צעירה אני חושבת שהייתי לוקחת עכשיו כמה חודשי התאוששות והחלמה, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להרשות אותם לעצמי עכשיו.

אם היה לי יותר כסף הייתי בורחת לחו"ל לכמה ימים, בנתיים אני בורחת לטלויזיה ולספרים והפסיכולוגית שלי אומרת שזה טוב מאוד.

אני רוצה לבכות, אבל הדמעות לא יוצאות, אני רוצה לצרוח אבל אין לי אנרגיה, אני רוצה לצאת מהבית ולהנות קצת אחרי כל הטירוף הזה אבל הבעל בעבודה עד אמצע הלילה וגם ככה כוחותיי בטח ייגמרו הרבה לפני כל בילוי שהוא.

בשישי בעלי בן 35, במוצ"ש אנחנו חוגגים עם ההורים שלו ואולי גם שלי.

אני כ"כ כ"כ לא מרגישה חגיגית.

למה נעלמתי

האמת שכמעט ולא כתבתי כי התחלנו סבב

החלטתי הפעם לא לדבר על הסבב הזה עם אף אחד, עד כמה שאפשר.

קיויתי שכמו בטסט - גם פה לא לספר יעזור לי להצליח

אפילו הכנסתי הגיון מאחורי ההחלטה - אם אני לא אספר יהיה עליי פחות לחץ וכמה שפחות לחץ ככה יש יותר סיכוי להצליח.

האמת היא שכרגיל זה לא עבד.

אני כרגע במצב של תגובת יתר שחלתית, זה אומר ש21 ימי ההזרקה ירדו לטמיון, להמשיך הלאה פירושו להסתכן בהרבה דברים וביניהם הריון מרובה עוברים.

אני בבית, נחה כבר מיום חמישי, מנסה להתאושש פיזית, היום אני מרגישה כבר יותר טוב, רק לא מספיק טוב.

אין שומדבר שאני יכולה לעשות כרגע, רק לשתות הרבה כדי לא להתייבש (הסכנה הכי גדולה במצב של תגובת יתר) ולחכות שבועיים עד לתור הבא לרופא, אז נחליט מה עושים הלאה.

אני אעלה מאוחר יותר (מקווה שהיום) פוסט עם כל השתלשלות הסבב הכושל הזה, עכשיו רק רציתי להסביר וליידע.

אני מוסיפה הסבר מהו גירוי יתר שחלתי, מתוך פורום פוריות בתפוז:

גירוי יתר שחלתי הוא מצב בו הזקיקים שבייצו ואלה שלא בייצו צוברים נוזלים. הנוזלים נשאבים מרקמות שכנות ועלולים לגרום למצב של התייבשות בהן. במקרים קיצוניים הדם הופך צמיגי ויש חשש ליצירת קרישי דם שזה כמובן מצב מסכן חיים. הזקיקים נתנפחים ומנפחים את השחלה. נוזלים עלולים להצטבר בשחלות ולפעמים גם באברים אחרים. שחלה מוגדלת עלולה להסתובב סביב עצמה ולהגיע למצב שדורש ניתוח. במקרה של גירוי חריף, מאשפזים עם אינפוזיה והשגחהץ יש נשים שיש להן נטיה לגירוי יתר, במיוחד לפוליציסטיות. זריקת הכוריגון מחמירה אותו. גם הריון יכול להחמיר אותו. במקרה של גירוי יתר שמתעורר לקראת השאיבה, משתדלים לא לעשות החזרה כדי לא להחמיר אותו.

זוועה

ככה אני מרגישה

סמרטוט פיזית ונפשית

מיום שישי אני עם סחרחורות, זה התחיל בבום נוראי והשתפר אבל היום שוב הדרדר

בשלישי חטפתי וירוס של שלשולים שהסתובב פה באזור והפיל לא מעט חללים

אח"כ התחיל המחזור על כל כאביו והנסיעה לרופא ומה לא, נשפכתי על המיטה בתשע בלילה.

אתמול נסעתי לעזור עם האחיינים שלי וזה היה הרבה יותר מייגע מששיערתי וחזרתי הביתה אאוט לגמרי.

היום התעוררתי בחמש וחצי בבוקר, עם כאבי בטן, תחושות חום וקור מתחלפות, זיעה קרה והתגברות של הסחרחורות, בקיצור הרגשתי סמרטוט.

הייתי אמורה לעבוד במשרד אבל הוקפצתי לעבוד עם הילדים רק שלא הייתי ממש מסוגלת אז עזרתי בשעות הקריטיות (שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי בצהריים).

הלכתי לרופאת המשפחה שלי והיא אומרת שלדעתה הכל נובע מהמחזור וקשור לכל החומרים שהוזרקו כדי להשיג את המחזור.

בקיצור לשתות ולנוח וזהו

המתח הנפשי סביב האחיין וסביב הכשלון בטח לא עוזר.

חוצמזה בעוד שבוע וחצי לעשות בדיקות דם, נבדוק ויטמינים וברזל וכאלה, אי אפשר עכשיו כי חלק מהבדיקות מושפעות מהמחזור.

הדימום, לעומת זאת, פסק לפני כשעתיים

אולי בכ"ז הייתי צריכה לעשות בדיקת דם?

הבעל יגיע רק בשמונה, אין בבית כמעט שום אוכל, ניתקו לנו את הכבלים בגלל שהיתה איזו טעות בפרטי התשלום ולמרות שנתתי את פרטי כרטיס האשראי לתשלום הוא יחובר במקרה הטוב מחר ואין לי הרבה כוח למחשב

בקיצור, המילה בכותרת מסכמת הכל.

מסתמן:

נלך על עוד סבב הזרעה אחד עם מנוחה אחרי ההזרעה (כלומר עבודה משרדית בלבד) ואם זה ייכשל - נעבור להפריות.

גם רופאת המשפחה שלי חושבת שזה הכי הגיוני.

מקווה שנוכל להריץ את כל הפרוצדורות של ההפריות בזמן ההזרעה האחרונה הזו

כך או אחרת מדובר על אחרי החגים.

יום מעפן

זו שעבדה איתי זרקה עליי את הילדים שבטיפולה ולקחה את אלה שבטיפולי, ממש לא ברור לי למה.

אחת אחרת שעובדת איתי כל היום קיטרה על משהו שנוצר בגלל הטיפולים (היא לא יודעת עליהם רק שיש משהו רפואי) ושגעה אותי.

אח"כ נסעתי לוטרינרית עם אחד החתלתולים של השכנים והבת של השכנים (היא בת 18 וחברה שלי, לא איזו ילדונת, והחתולים הם בעיקרון שלה) כי יש לו דלקת בעין והוא היה אפאטי והיה ממש מעצבן שם, לא היתה הוטרינרית הרגילה.

בגלל זה גם פספספתי אזכרה של מישהי שמאוד היה לי חשוב להיות בה.

אח"כ היה טקס לזכרה, אליו דווקא הגעתי אבל 45 דקות אחרי עוד כלום לא התחיל וההורים שלי הגיעו אז נטשנו, שוב לצערי.

אמא שלי עצבנה אותי עם מליון הערות, חלקן על הטיפול (למה אני לא מחליפה רופא אם אין תוצאות? הסברתי לה שיש לי את הרופא הכי טוב באזור ושהוא טוב בכל אמת מידה, הסברתי לה גם שיש התקדמות גם אם מבחינתה אין תוצאה אז היא הציקה שאולי אעבור לאיזה רופא מומחה במרחק יותר משעה מפה, אמרתי לה שזה לא סביר לסוע כל יומיים לכזה מרחק והיא אמרה שהיא היתה עושה את זה, נו, בטח, חכמה בתאוריה, שאלתי איך אפשר גם לעבוד ולחיות אם עושים את זה, הפעם היא לא הגיבה.

הכי מעצבן שכל זה לא היה בתוך הבית אלא בחוץ כשכל שכן יכול לשמוע למרות שביקשתי לא שם).

חוצמזה כואב לי הראש, אני סובלת מתופעות לוואי מכל הזריקות, וישנתי חרא בלילה הקודם מה שלא עוזר בכלל.

בקיצור יום מעפן

אני שמחה שהוא נגמר.

ניסיתי לצלם לכם אך לשווא

תאלצו לסמוך על המילה שלי.

היד הימנית שלי נראית כמו של נרקומן

כלומר, יש לי ארבעה חורים, שניים מהם צמודים אחד לשני ומוקפים בשטף דם גועלי

אחד לא מאוד רחוק מהזוג ואחד באזור אחר לגמרי.

כן, כן, לקח לאחיות היום ארבעה דקירות שכל אחת כללה לא מעט חטטנות ובסוף הצליחו לקחת לי דם, אחרי שכבר התחלתי לבכות.

כשהבאתי את המבחנה המלאה, מותשת וחצי בוכה, האחות הראשונה שדקרה אותי (מותק אמיתית) חיבקה אותי שארגע מה שגרם לי להתייפח פי כמה, היא אפילו זכרה את שמי (קצת עצוב, תודו, שמכירים אותי כ"כ טוב שם... זה לא איזה מרפאה קטנה ביתית, ממש לא), היא הכניסה אותי לחדר האחיות והכינה לי תה רותח וכולן התחילו לכרכר סביבי, האחיות, עובדת הניקיון, המזכירה של אגף הנשים (שגם ידעה את שמי, בחורה פופולרית שכמותי), בסוף נרגעתי ונסעתי, איחרתי לעבודה בדיוק בשעתיים (אם כי הודעתי לבוסית מראש שאאחר).

אחרי העבודה היו לי 25 דקות בבית להתארגן ונסעתי שוב למרפאה, את הבעל פגשתי שם ונכנסנו ביחד לרופא.

למעשה רק כשהגענו ראינו את הרופא שהלך להכין לעצמו כוס קפה ואיך שהוא ראה אותי הוא אמר "איזה יופי שעכשיו את לא בוכה", אתם קולטים את גודל הפאדיחה? כל המרפאה יודעת שבכיתי הבוקר...

זוכרים את הפוסט הקודם עם ה9 מ"מ? אז בשני ובשלישי היה לי דימום שהוא בהחלט מחזור אבל גם בהחלט לא רציני, משלישי בלילה אין כלום, או ליתר דיוק זה כמו מה שהיה בשבת, לא משהו שמצריך אפילו לשים פד.

אז הרופא מסתכל לו בא"ס ואומר שהרירית ירדה ל3 כלומר זהו, היה מחזור.

אני לא הצלחתי להבין לאיפה נעלמו כל ה9, הם בהחלט לא יצאו החוצה בצורה הרגילה והרופא האדיש אך הכפרה שלי אמר שככה זה פוליציסטיות ושאין מה להתרגש.

הכי חשוב ומעמיד את כל השאר בצל - התחלנו בסבב סוףסוף!!!!

קיצורו של דבר, היד עוד כואבת רצח אבל מצד שני ההזרקה בבטן היתה peace of cake לאחר הסיוט בבוקר.

4 חורים ביד, 1 בבטן, ביום שני הביקורת הבאה, כמות פיורגון בנתיים: 50.