אני יודעת שאלו לא השאלות הנכונות

אבל בעקבות פרוייקט החיבוקים תהיתי ממי אני רוצה לקבל חיבוק.

ההורים שלי הם הראשונים, לא שהם לא מחבקים, אבל לא חיבוק כמו שאני רוצה, כזה שעוטף את כל כולך ואת יכולה להיעלם לרגע בתוכו ולשכוח את צרותייך בידיעה שיש מי שיהיה שם בכל שלב של הדרך.

וג'ול, אחד אמיתי אמיתי, זה מטופש ואני לא מאמינה שאני מודה בזה פה אבל באמת שהייתי רוצה לפגוש אותה רק בשביל חיבוק לא וירטואלי.

(כמו שבעבודת הפרילנסר שלי באתי יום אחד למשרדים בין השאר כדי להכיר פנים אל פנים את כל האנשים שאני מכירה טלפונית, וחשתי צורך עצום לחבק את ש', התפדחתי אז לא חיבקתי, אבל אולי בשבוע הבא כששוב אהיה שם).

והייתי רוצה לקבל חיבוק מחמותי.

האמת שהיא מחבקת אותי בלי לחבק כלומר מאז שהיא יודעת היא עוטפת אותנו בחום ואהבה ובהצעות סיוע קטנות ובכלל לא באובר כמו שחששנו אז ההתנהגות שלה מחבקת אבל בהתחשב בעובדה שאמא שלי לא פה קרובה, ושאמא שלי בכלל לא מהמחבקים ליותר משניה וחצי אז הייתי רוצה שלפחות אמא שלו (שאני רואה לפחות 4 פעמים בשבוע) תעשה זאת גם פיזית.

והייתי רוצה שתהיה לי חברה טובה שתתן לי כאלה חיבוקים.

האמת שיש לי פה ושם חברות טובות ואם הייתי מבקשת הן היו נותנות את החיבוקים

אולי זו אני שלא מזמינה, שלא נראית חביקה, לא יודעת.

Bildungsroman

הקללה בכותרת היא תת ז'אנר של הרומן הגרמני שהיה קיים לפני כמאתיים או שלוש מאות שנה.

בתת ז'אנר זה הגיבור היה חווה מסע פנימי כלשהו שבמהלכו הוא השתחרר מכל אשליותיו ויצא בסופו עצוב יותר, אך גם חכם יותר.

לא ממש הבנתי אם זה שם הז'אנר, הכינוי לגיבור שכזה או שניהם כאחד, וזה לא משנה.

עדכון: ביילע אומרת שזה שם הז'אנר.

יש משהו במסע שכזה שמאוד מזכיר לי גם את פילוסופיית הקיום - קודם תהרוס את כל האשליות שיש לך על החיים ואח"כ תוכל להתחיל לבחור את הדברים שנכונים לך, זה יהיה קשה ובודד אבל בסוף תרוויח מכך, כי תהיה אותנטי.

משהו כמו "עולם ישן עד היסוד נחריבה" ונפנה לנו לעולם החדש, הטוב יותר.

נראה לי שזו בדיוק נקודת המפנה בה אני עומדת כרגע, ברצוני או שלא ברצוני מעולמי הישן נשארו בעיקר הריסות, האריה שבי העיף את כל משאו של הגמל (למי שחושב שהתחרפנתי זה פשוט משל של ניטשה) ועכשיו הגיע הזמן לבחון מה מתאים לי ונלקח להמשך ומה יישאר פה על אם הדרך.

לא שזה הופך את הדברים ליותר קלים

אבל אם אוכל להבחין במטרה החיובית שבעצם ההליכה בדרך הקשה הזו, אולי יהיו לי הכוחות להמשיך בה.

כדי להזכיר לעצמי, החלפתי את הכותרת של הבלוג, את המשפט על הג'ינג'ית הכנסתי לתיאור שגם אותו קצת שיניתי, עכשיו הוא לא פחות מסביר מה הולך פה אבל הוא הרבה יותר מזמין.

זה הפינוק היומי שלי - הצעדים הראשונים לשינוי מחשבתי, להפנמה כי אצא מהתלאות חזקה פי כמה, נבונה פי כמה, ההסכמה שלי למסע הפנימי שנכפה עליי.

לחוצה

אני אפילו לא יודעת למה, אני פשוט לא מצליחה להירגע, כל פעם שאני מבחינה בכך אני מרגישה שמשהו בי קפוץ, זה יכול להיות אגרופים בידיים, או חלק מהרגל, או הבטן, או כל דבר אחר, כך או אחרת משהו פיזי בי כל הזמן מתוח ולחוץ ואני מבינה, בדיוק כמו שאתם בטח מבינים, שזה נובע ממשהו בפנים.

מצד שני, אין גם מה שירגיע אותי, אני לוקחת כדורים צמחיים כאלה שהרופאה נתנה לי, אבל אם הם עוזרים זה לא ניכר (ייתכן כמובן שבלעדיהם מצבי היה מחמיר...), הלימודים רק תובעניים יותר ויותר, העבודה נשארת בעינה, הבית המוזנח צועק הצילו והבעל שלי לא ממהר להציל לא אותו וגם לא אותי.

מצד שלישי, אי אפשר באמת להאשים את הבעל, כל סבב דורש ממנו המון וכל הכוחות שלו מוטלים למערכה לשמירת שפיותי ולתפעולי, לא פלא שרגע אחרי לא נותר בו מאום.

ומצד רביעי, כמו שכולנו יודעים, לחץ לא ממש יועיל למצבי, אני צריכה רוגע ושלווה ותקווה שהפעם היא הפעם.

אין לי כסף לקנות דברים, מה שאולי היה מועיל, אני חוששת לעלות על אופני הכושר להוציא מרץ (זה לא שאני עושה יומיום אופניים, יותר כמו פעם בשבוע-שבועיים), עבודת ידיים (סריגה) לא ממש עזרה וגם שקיעה בספרים לא לגמרי, כי רוב הספרים שאני יכולה להרשות לעצמי לשקוע בהם קשורים ישירות ללימודים, ואין לי ממש ברירה - יותר מידי עבודות ומבחנים שהונחתו פתאום והוקדמו בגלל השביתה.

אני מקווה שהיללנות הזו פה תעזור לפרוק חלק מהמתח כי אני כבר די אובדת עיצות.

כאב, אבל עבר

צוואר הרחם שלי החליט שהיום בא לו להיות סורר אז כל ההזרעה לקחה מליון זמן וגם כאבה לאללה.

זו לא היתה רק תחושה שלי שזה לוקח יותר זמן מהפעם הקודמת - גם הבעל אמר, וגם הרופא הסביר שהפעם ממש הגוף הלך נגדו.

מסרבת בתוקף לראות את זה כסימן למשהו.

אחרי נשארתי איזה דקה או שתיים על הכיסא בשכיבה כדי להתאושש מהכאב וגם נשארנו כמה דקות בישיבה אצל הרופא ואח"כ ירדנו לקניון וישבנו בבית קפה על קפה וסנדויץ' ואז היה מאוחר מידי לסרט אז נסענו לקניון אחר להשאיל dvd איפה שיש לנו מנוי.

אני עדיין לא מרגישה נפלא אבל זה משתפר אז בטח מחר אני אקום כמו חדשה.

בנתיים המשימה היא להיות שפנים (האמת שזה הארנבים שעושים הרבה) לכמה ימים הקרובים, משימה נחמדה, לפחות כשיפסיק לכאוב לי.

תודה לכל מי שמחזיק/ה לי אצבעות, התמיכה שלכם ממש חשובה כי הפעם אף אחד לא יודע על ההזרעה מלבדכם (והבעל וצוות רפואי) אז נחמד לקבל איחולי הצלחה (זו לא הזמנה, זו התייחסות לתגובות בפוסט הקודם).

הבעל המקסים שלי קנה לי טבעת לזרת, ממש יפה, ונתן לי אותה היום באחת מנקודות השפל שלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו (לא ילדים, זה בטוח) .

אולי מחר או מחרתיים אני אספר פה ביתר פרוטרוט על כל התהליך, אבל לבנתיים אני מקווה שתספקו בזה.

אני לא יודעת אם זה הכדורים
אבל אני כבר לא מרגישה בתהום, למרות שהדרך למעלה עוד ארוכה.שמור   בטל