מה שהייתי רוצה הערב

זו הפנקה אמיתית כזו.

מסאז' מדהים

ארוחת ערב רומנטית במסעדת יוקרה

מליון מתנות חדשות.

מה שאאלץ להסתפק בו זה כלום בריבוע

אפילו לא נוכחות של עוד מישהו

אין לי חברה מספיק טובה פה לחלוק איתה את האכזבה

רחוק פה מכדי לצאת לאיפשהו לבלות בחברת עצמי

ואין שום ספר על המדף שיעזור לי להיבלע לתוכו

האמת? אני אסתפק פשוט בלקבל כבר את המחזור הארור שמתמהמה ולגלות שהוא לא כזה קטלני, סתם מחזור רגיל שעם מספיק משככי כאבים לא מרגישים.

לא נורא

מחר יהיה יום חדש

טוב יותר

שלילי

והמחזור עוד לא הגיע, מוזר...

אני חצי מפורקת, עזר מאוד שרק שלוש שעות אחרי ששמעתי את התשובה יכולתי להיות בבית לבדי, כי היה לי זמן לעכל.

עכשיו אני מבכה את הכשלון, אבל מספיק חזקה לדעת שזה בסדר, יהיו עוד הזדמנויות, זה רק אומר דחיה.

הבעל יגיע הלילה אחרי שאני אשן, חבל, אני צריכה אותו עכשיו כל כך.

מפחדת

מפחדת כל פעם שאני הולכת לשירותים, שמא אגלה שהגיע המחזור.

מפחדת לעשות את הבדיקה מחר, חוששת מוות משלילי, יותר טוב לי לחיות עם התקווה והאשליה והסיכוי מאשר עם הניפוץ שאני חוששת שיגיע.

מפחדת גם מחיובי, ומה עם יגידו לי חיובי, אני אשוש ואשמח ואחרי שבוע יסתבר שזה הריון חוץ רחמי? או שזה רק הריון כימי? או שהכל ייראה בסדר ואז לא יהיה דופק?

ובעיקר מפחדת שהתחושות המוזרות בבטן הן לא הצלחה אלא מחזור מהגיהנום שמתבשל שם, כמו ההוא שהביא אותי לאשפוז מרוב כאבים.

(אני לא רוצה שתגיבו, אין באמת מה לענות על זה, רק רציתי לפרוק)

הערב הכי מעצבן בחיי, כמעט

היה ביום ראשון האחרון, היינו אצל הכירורג וגילינו את העובדות הבאות:

1. לא רק הפצע ברגל פתוח וצריך חבישה, אלא גם זה במותן (כלומר לשניים מתוך שלושת האזורים המנותחים לא ממש הועילו התפרים שעינו אותי שבועיים).

2. האזור השלישי, מתחת לבית השחי, אכן מכיל בתוכו עוד תפר אחד (מתוך חמישה שהיו בו), כפי שחשדתי (הסיבה היחידה שלא עליתי לאחות שתבדוק היתה הבטחון המוחלט של בעלי שזה לא המצב), כך שבמקום חתכו לי חתך קטן ושלפו את התפר הסורר.

3. והמעצבן מכולם - כל שלושת הנקודות היו תקינות *לחלוטין*, לא היה שום צורך רפואי להוריד אותן ולהעביר אותי את הסבל הזה.

זו הפעם הראשונה שאני מגיעה לשמוע את התשובות אחרי חודש ועדיין בתהליך החלמה, זו היתה הפעם שהיתה לי הכי הכי קשה, קודם כל בגלל שמדובר בשלוש אזורים שונים של הגוף (עד היום המקסימום היה שניים), ושלושתם באותו צד, וגם בגלל שבמקביל הגיע המחזור והתחלנו סבב, ועוד כל מיני עניינים רפואיים שלא פורטו פה, וגם בגלל ההחלמה שעוד לא הסתיימה ולא ברור מתי היא תסתיים, וכן, זה פשוט כואב לי, ולסיום מסתבר שהכל הכל הכל היה מיותר.

מי שהולך לענות "לפחות זה לא התגלה כסרטן" מוזמן לוותר על התגובה שלו.

אף אחד לא ציפה שזה יהיה סרטן

כן ציפו שאלו יהיו נקודות דיספלסטיות שיש סיכוי שהן תתפתחנה בהינתן התנאים הנכונים לסרטן ולכן העדיפו להוריד אותן הרבה לפני שהן תגענה למצב המסוכן, אבל הן לא, בכלל בכלל לא.

גגגררר

הטמבל הזה הולך להיות אבא ומה עם הבעל היקר שלי, שהוא איש טוב פי מליון יותר?

אני יודעת שהאחד לא בא על חשבון השני אבל זה די מתסכל!

בכל מקרה, אנחנו חצי שבוע לתוך תקופת ההמתנה, וכרגיל זו התקופה הכי מחרפנת, קשה עם התקוות ועם הייאוש שמתערבבים זה בזה.

הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה יום ולילה לשנן לעצמי שכמעט תמיד זה נכשל בפעם הראשונה, היא אומרת שברגיל היא לא היתה נותנת למישהי לשנן משהו כזה אבל אני יותר מידי אופטימית והיא חוששת מנפילה מאוד מאוד רצינית ולכן זה מה שאני צריכה לשנן.

אני לא יודעת, כלומר אני משננת כמו שהיא אומרת אבל קשה לומר שזה באמת מפחית את התקווה.