מישהי בתפוז שלחה לי מסר

"מה שלומך? חסרת בפורום לאחרונה... (-: אני מניחה שזה בגלל ההפסקה, את מתכננת לחזור לטיפולים בקרוב?"

לא מישהי שאני זוכרת שאי פעם תקשרתי איתה, אבל אני שוכחת מהר שמות אז לכו דעו.

בכל מקרה זה די עצבן אותי, כאילו, מה? הזמן שלי בוער לה שהיא מתעניינת מתי אני חוזרת לטיפולים והאם זה בקרוב?

סתם, עצבון קליל.

דברים לעשות

- לקבוע תור לדיאטנית, אי אפשר להמשיך להזניח את זה, במיוחד כאשר זה קשור ישירות לבעיית הפוריות וגם שרע לי עם עצמי כשמנה כ"כ.

- להגיע לאוטו שבמוסך כדי לקחת ממנו את החפצים האישיים וכן את ניירות הביטוח כדי לבטל אותו (האוטו שלנו מת ).

- ביום רביעי להגיע למנהל של המקום ההוא בברזילי כדי להתלונן על הדבר ההוא שהיה אמור לסייע לדלקת בגיד כף הרגל והתפנצ'ר אחרי ארבעה ימים.

- כביסה, כביסה ושוב כביסה.

- לשטוף כלים וגם ת'בית.

- לקחת הערב את כדור הדופסטון האחרון.

- לחכות בסבלנות למחזור.

- לנוח מספיק, כי אני כל הזמן על סף התמוטטות.

- להתייעץ עם א. לגבי התכנון שרץ לי בראש כבר חודש.

- ללמוד כבר להרפות ולתת לחצי לנהל את עצמו ואת נסיעותיו בלי שאשתלט ואמנע ממנו לקחת אחריות.

מאבדת את עצמי

פעם הייתי אופטימית, ברמה של טפשות מרוב אופטימיות.

אולי זו רק ההתבגרות ששינתה את זה.

אבל עד לא מזמן תמיד היה אפשר לראות אותי מחייכת, לפחות כלפי חוץ.

פעם היתה לי סבלנות לכולם, תמיד, בוודאי בזמן עבודה.

פעם הייתי מבלה, הייתי ספונטנית, הייתי משקיעה בחברות, המון.

עכשיו יש עוצר יציאות, כי כל ערב בתשע וחצי צריך להיות בבית לזריקה.

אין לי כוח לאפ'אחד.

אין לי עצבים לדבר בטלפון אפילו עם גיסתי האהובה.

אני ממורמרת ורואים את זה, גם סתם אנשים אבל בעיקר חברים.

הסבלנות שלי ללקוחות, שתפקידי לשרת, הולכת וקטנה.

טלפונים אני בכלל לא עושה, מרוב החברות התרחקתי כי כואב מידי לראות את החיים הנורמליים.

בחגיגת היומולדת שנתיים של אחייניתי יכולתי רק לחשוב על המיטה שלי, שכ"כ רציתי להיות בה.

(ופה ושם יכולתי גם לחשוב על כך שידענו על ההריון הזה בשבוע ה5 ומאז בערך גם אנחנו מנסים).

רוצה את מיב של פעם

החייכנית

העליזה

זו שמוצאת נקודת אור בכל דבר ומצב

זו שבעיקר בעיקר צוחקת

וכמעט אף פעם לא בוכה

זו שיש לה הרבה חברות והיא שומרת עם כולן על קשר קרוב

זו שאחיה הוא האדם הכי קרוב אליה בעולם, גם כשהם גרים רחוק

לא רוצה את מיב הדכאונית, העצבנית, העייפה תמיד, חסרת החברות ומעמידת הפנים.

בוקר - חרא, ערב - חרא בריבוע, יום - חרא משולש

לא פירטתי עד כמה דוכאתי על הבוקר ע"י המצב הרעוע של ההתקדמות הלא מזהירה.

ועוד יותר לא פירטתי על הבלגן לגבי קבלת מילוי המזרק, שאצטרך החל ממחר.

אני גם לא אפרט עכשיו, זה כבר נראה לי כ"כ רחוק בהשוואה למה שקרה הערב, רק אומר שזה כלל ריב ממש לא סימפטי עם מישהו שסתם השתמש בי כצינור להוציא תסכולים אחרים למרות שהוא יודע שאני באמצע סבב עכשיו.

ואחרי שכתבתי מה לא פירטתי, אכתוב גם מה כן אפרט - מה שעברנו הערב בנסיון להשיג את הפיורגון:

הבעל אפילו לא נכנס הביתה מהעבודה אלא ישר אסף אותי ונסענו לבית המרקחת היחיד של הכללית באזור שיש בו פיורגון על בסיס קבוע, חיכינו דקות ארוכות מנשוא בתור רק כדי לגלות שהאספקה לא הגיעה היום ואין להם, לא 600 (כמו המרשם) ולא 300 אלא רק 900 וכמובן שהיא לא יכולה לתת לי 900 עם מרשם של 600. אז הרוקחת בדקה במחשב וראתה שיש בניו-פארם שמרוחק כעשר דקות משם, נסענו, כמובן שנסענו. בניו-פארם שוב חיכינו דקות ארוכות, דווקא יש שם תור לכאורה מסודר (לוקחים מספרים והכל) אבל כל מיני אנשים של "אני רק משהו בלי מרשם" פשוט מתפרצים והרוקחים נותנים להם גם כששואלים אותם מה זה אמור להביע (הייתי כל כך בקריז שאשכרה שאלתי את הרוקחת מה זאת אומרת לתת למישהי בלי מרשם לקבל דברים בלי לעמוד בתור, היא משכה בכתפיים והמשיכה לשרת אותה!). כשהגיע סוףסוף תורי הם בהו ממושכות במרשם המומר שלי (מיכוון שהיחידה בה אני מטופלת היא של בי"ח ממשלתי ולא של הקופה צריך להמיר כל מרשם שלהם למרשם של קופ"ח) ואמרו שאי אפשר, פשוט אי אפשר לתת לי את התרופה כי רופאת המשפחה שלי לא מוסמכת לרשום מרשמי פוריות, ולא היה עליי את המרשם מבית החולים (הוא נשאר במרפאת היישוב), הם הציעו שאעלה למרכז בריאות האישה, 2 קומות מעליהם, ואקבל חתימה ממי שהיה הרופא שלי לפני שעברתי ליחידת הIVF, אותו אחד שחתום על המרשם המקורי שהמירו לי, אז עליתי, בקריז ותוך אמירה ברורה שאני לא מחכה שוב בתור. במרכז לבריאות האישה היה רק רופא אחד, והוא לא יכול לחתום על תרופות פוריות, אני כמובן התחלתי לדמוע (כבר בדרך מבית המרקחת עלו לא מעט דמעות בעיניי), המזכירה (שמכירה אותי בשם, ובתעודת זהות, ומזהה את קולי בטלפון ומה לא, בכ"ז הייתי מטופלת שם שנתיים וחצי) ניסתה כמיטב יכולתה לסייע, אבל לא ממש יכלה לעזור, הרופא שלי לא גר באותה עיר וגם לא קרוב כ"כ ולא היה רלוונטי לסוע אליו, ונכון שיש לי מה להזריק היום אבל לא רציתי להיתקע עם כל הלחץ הזה מחר, כשכבר חייבים את העט, ובלי לדעת אם יהיה לי איך לסוע, ועם עבודה כל היום כולו שאי אפשר להבריז ממנה (חייבים למצוא מישהו שיתחלף איתך), והרופא הדביל שהיה שם כל הזמן שאל "אבל למה את בוכה אם זה רק למחר?" עד שהטחתי בו בגועליות "נסה אתה להזריק כל כך הרבה הורמונים כל כך הרבה זמן ונראה אותך לא בוכה" (טוב, הייתי קצת פחות רהוטה, בכ"ז בכיתי...) אחרי שטיפה הצלחתי לנשום ולא לבכות, ואחרי שקינחתי את כל הנזלת (סליחה על התיאור) הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד לעשות - הבעל יחזור ליישוב, המזכירה של המרפאה תעזור לו לאתר את המרשם מבית החולים והוא ישוב לקניון שם אחכה לו ונוכל לקנות את הפיורגון המבוקש. אז קודם כל בדקנו עד מתי פתוח בניו-פארם, אח"כ התקשרנו למזכירה של המרפאה ביישוב, הפרענו לה בבית של הבן שלה, אבל היא מייד הסכימה לעשות את הטובה הזו, הבעל חזר ליישוב, מצא איתה את המרשם (אחרי טלפון הביתה לאחות), אכל משהו חפוז וחזר אליי (שתבינו שמדובר ברבע שעה +- נסיעה לכל כיוון, בכביש בינעירוני), אני בנתיים קניתי נעליים וגם מתנה לבעל המקסים שלי, שיצא הבוקר לפני שבע לעבודה ורק לפני 10 דקות חזר הביתה... שנסע בת'כלס כמעט ברצף מארבע ועד שבע בערב... ואז חזרנו לבית המרקחת, הגשנו את הניירות במין אמירה של "הנה לכם וחסר לכם שזה לא יספיק" (טוב, היינו קצת פחות בוטים, אבל רק מעט) והרוקח החצוף התחיל להעיר על איך זרקתי עליו את הניירות או משהו כזה, הבעל פשוט הזיז אותי אל בין מוצרי החנות כדי שלא אתחיל לבכות שוב ולא אצרח על הרוקח (אמרתי כבר כמה הוא מקסים?), אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, קיבלנו לידיים את העט. נראה לי שאפילו קפקא היה בשוק ממה שעברנו היום, אני רק שמחה שלא עברנו את כל הסיוט הזה מחר, כי זה היה מלחיץ אותי פי אלף (כאמור יש לי מספיק חומר לזריקה היום, אבל לא למחר).

כמו ג'אנקי בקריז

גם אני מרגישה שעבר הרבה יותר מידי זמן מאז ההזרקה האחרונה שלי...

אני מתה כבר להתחיל את הסבב, גם כי ראבק, מאז אוקטובר לא הזרקתי כלום, ובמירוץ אחרי השעון הביולוגי 4 חודשים הם המון, עוד שניים ואני כבר בת 33, עוד שנתיים ואני כבר בת 35.

(אל תגידו שזה חישוב מטופש, שונאת כשאומרים את זה, אני כבר יותר משנתיים וחצי בתהליך, התחלנו כשהייתי קצת אחרי גיל 30, עכשיו אני אוטוטו 33... כשהתחלתי אף אחד לא שיער או ניבא שעדיין אהיה ללא ילד בגיל 33, וכן, גיל 35 הוא קריטי כי יש בו ירידה חדה ביכולת הפריון הנשית שאצלי היא גם ככה בכי-רע, חוצמזה שיש כל מיני תחלואים שנשים שיולדות לפני גיל 35 פחות חשופות אליהן, ויולדות כולל בתוכו גם את כל חודשי ההריון, כלומר למען בריאותי הפיזית עדיף שאכנס להריון מקסימום חודשים ספורים אחרי גיל 34, כלומר בערך בשנה וחצי הקרובות, ולא, זה בכלל לא מובן מאליו שיצליח לנו בשנה וחצי הקרובות).

(כל זה בלי לדבר כמובן על ההיבט הנפשי)

בנתיים יש הכתמות אבל אין מחזור, יש כאבים כמו של אוטוטו מחזור כבר יומיים ויש הרבה תסכול שנובע מכך שעוד לא התחלנו, שמאוקטובר לא עשיתי בעצם כלום ושאם חושבים על זה אז מאז ההזרעה האחרונה שהיתה ב21/8 לא היה לי סיכוי ממשי להריון.

ה21/8/07, כלומר עברו מאז 5.5 חודשים! כבר חמישה וחצי חודשים של כלום (בת'כלס) מלא בסבל!

אוף!

אני מתחרפנת.

חלק נוסף מהרצון להתחיל כבר נובע מהאימה הטהורה שממלאת אותי המחשבה על השאיבה, ככל שאחכה לזה יותר יהיה לי יותר זמן להילחץ, ככל שזה יקדים להגיע ככה אני אגיע לשאיבה בפחות היסטריה, והיסטריה זה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה.

אז שיתחיל כבר, שנהיה כבר אחרי השאיבה הראשונה, שנדע כבר שאנחנו יכולים לעמוד בפני הקושי הזה או שאנחנו לא יכולים, אבל שנהיה כבר אחרי, כל הנושא הזה ממש מלחיץ אותי.

בעבר אמרתי חד משמעית ששאיבות אני לא מתכוונת לעשות, שזה הקו האדום שאני לא חוצה, שאם לא יהיה לי ילד בלי שאיבות - אני אאמץ וזהו.

החיים חזקים יותר מכל הבטחה.

ביחד עם העובדה שמחכים שנים על גבי שנים לילד לאימוץ, ואני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על ציפיה כל כך ארוכה בלי לעשות דבר במטרה להצליח קודם.

אז אני כן אוזרת אומץ וכוחות והולכת על שאיבה, אבל חוששת שככל שההמתנה תתארך כך יקשה עליי לעבור את זה באמת.

(וכן, עדיין חייבת לכם פוסט על ענייני סכנות לסרטן וכדומה, מנסה לנסח ולא כל כך מצליחה)