עדכון יומיומי

אז כאמור ביום שני היו 3 דקירות ביד למען מבחנה מסכנה אחת.

היום דקירה 1 בבטן, פיורגון במינון 66.

חרא, חרא, חרא יום

במה נתחיל?

באחיות שם שלא הקשיבו ולא שמעו מה הוריד היחיד שיש לי וניסו סתם בעוד מקומות?

בשלוש דקירות, כל אחת עם חיטוט, שרק בשלישית הצליחו לקחת דם (וכמובן שהיא היתה בדיוק במקום שאמרתי להם לקחת ממנו)?

בעובדה שהדקירה האמצעית, זו שלא צלחה כמו חברתה הדקירה הראשונה, היתה בגב היד, שכמובן עוד נפוח וכואב?

בעובדה שהיום אני קופצת בין 4 עבודות חלקיות שונות?

בעובדה שעקרונית אחת מהן אני לא אמורה לעשות היום אבל מעשית זה שעובד איתי יושב שבעה ולכן אין לי ברירה?

אולי בעובדה שלא מתחילים להזריק היום אלא רק ביום רביעי.

או אולי בעובדה שבניגוד להבטחות בגלל שמתחילים רק ביום רביעי אז הביקורת הראשונה תהיה אחרי 4 ימי הזרקה, מה שכמובן מעורר בי חשש כבד לביוץ מוקדם, הבטיחו לי ביקורת תוך 3 ימים!

אה, אני יודעת במה להתחיל -

בכך שמסתבר שלא החתימו אותנו על טפסי הסכמה לטיפול ולכן עקרונית אסור להם לטפל בנו ואנחנו חייבים מחר להגיע לבית חולים כדי לחתום על הטפסים, ויש סד רציני של זמן - אני חייבת להיות בעבודה לפחות משבע עד שמונה, בעלי צריך להחזיר אותי הביתה עד תשע וחצי שזו השעה שהוא צריך לצאת בה לעבודה, הרופאים מקבלים שם מרבע לתשע עד 12 וחייבים לחתום בפני רופא.

את כל הבלגן הזה הסתבר לי, חלק אחרי חלק, שיחה אחרי שיחה, כשהתקשרתי לשמוע הוראות, תוך כדי שאני עובדת מול קהל, בזמן שבעלי לא יכול לענות לטלפון, ואני חייבת תוך שעה להחזיר להם תשובה מתי אנחנו באים בדיוק.

אז מחר ברבע לתשע אנחנו שם בשביל החתימה, אני אנצל את ההזדמנות לבכות על 4 ימי ההזרקה בלי בדיקה ונראה מה יגידו לי.

יחד עם כל זה יש לחץ ב2 מהמשרות החלקיות שלי, והיום שלי עוד רחוק מלהסתיים.

ובעלי כל כך רחוק כרגע, עד שהוא יבוא ואוכל לבכות לו על הכתף יהיה שבע בערב, אולי אפילו אחרי.

(הוא למעשה יבוא סביב שש אבל אני עובדת עד שבע).

אז אני בוכה לכן ולכם.

כמו ג'אנקי בקריז

גם אני מרגישה שעבר הרבה יותר מידי זמן מאז ההזרקה האחרונה שלי...

אני מתה כבר להתחיל את הסבב, גם כי ראבק, מאז אוקטובר לא הזרקתי כלום, ובמירוץ אחרי השעון הביולוגי 4 חודשים הם המון, עוד שניים ואני כבר בת 33, עוד שנתיים ואני כבר בת 35.

(אל תגידו שזה חישוב מטופש, שונאת כשאומרים את זה, אני כבר יותר משנתיים וחצי בתהליך, התחלנו כשהייתי קצת אחרי גיל 30, עכשיו אני אוטוטו 33... כשהתחלתי אף אחד לא שיער או ניבא שעדיין אהיה ללא ילד בגיל 33, וכן, גיל 35 הוא קריטי כי יש בו ירידה חדה ביכולת הפריון הנשית שאצלי היא גם ככה בכי-רע, חוצמזה שיש כל מיני תחלואים שנשים שיולדות לפני גיל 35 פחות חשופות אליהן, ויולדות כולל בתוכו גם את כל חודשי ההריון, כלומר למען בריאותי הפיזית עדיף שאכנס להריון מקסימום חודשים ספורים אחרי גיל 34, כלומר בערך בשנה וחצי הקרובות, ולא, זה בכלל לא מובן מאליו שיצליח לנו בשנה וחצי הקרובות).

(כל זה בלי לדבר כמובן על ההיבט הנפשי)

בנתיים יש הכתמות אבל אין מחזור, יש כאבים כמו של אוטוטו מחזור כבר יומיים ויש הרבה תסכול שנובע מכך שעוד לא התחלנו, שמאוקטובר לא עשיתי בעצם כלום ושאם חושבים על זה אז מאז ההזרעה האחרונה שהיתה ב21/8 לא היה לי סיכוי ממשי להריון.

ה21/8/07, כלומר עברו מאז 5.5 חודשים! כבר חמישה וחצי חודשים של כלום (בת'כלס) מלא בסבל!

אוף!

אני מתחרפנת.

חלק נוסף מהרצון להתחיל כבר נובע מהאימה הטהורה שממלאת אותי המחשבה על השאיבה, ככל שאחכה לזה יותר יהיה לי יותר זמן להילחץ, ככל שזה יקדים להגיע ככה אני אגיע לשאיבה בפחות היסטריה, והיסטריה זה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה.

אז שיתחיל כבר, שנהיה כבר אחרי השאיבה הראשונה, שנדע כבר שאנחנו יכולים לעמוד בפני הקושי הזה או שאנחנו לא יכולים, אבל שנהיה כבר אחרי, כל הנושא הזה ממש מלחיץ אותי.

בעבר אמרתי חד משמעית ששאיבות אני לא מתכוונת לעשות, שזה הקו האדום שאני לא חוצה, שאם לא יהיה לי ילד בלי שאיבות - אני אאמץ וזהו.

החיים חזקים יותר מכל הבטחה.

ביחד עם העובדה שמחכים שנים על גבי שנים לילד לאימוץ, ואני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על ציפיה כל כך ארוכה בלי לעשות דבר במטרה להצליח קודם.

אז אני כן אוזרת אומץ וכוחות והולכת על שאיבה, אבל חוששת שככל שההמתנה תתארך כך יקשה עליי לעבור את זה באמת.

(וכן, עדיין חייבת לכם פוסט על ענייני סכנות לסרטן וכדומה, מנסה לנסח ולא כל כך מצליחה)

על קו הזינוק

ביום שישי, שבוע ויום לאחר שנשלח, הגיע האישור!

אז ביום שישי הבעל עלה למרפאה עם המרשמים הרבים שקיבלנו (7 דברים שונים) ובקרוב, אני מקווה, יגיע ההורמון הדרוש להתחלה ונתחיל כבר.

ההתחלה, כרגיל, היא בהבאת המחזור ע"י הורמון שמחקה פרוגסטרון (הפעם לא דופסטון אבל אני לא זוכרת את השם ובכל מקרה זה אמור להיות משהו מקביל).

בנתיים אני מתחילה לקלוט מה אני הולכת לעשות לעצמי - גם כמות הורמונים גדולה פי כמה (כשברקע החשש מצד אחד למיעוט ביציות ומצד שני לביוץ מוקדם או תגובת יתר) וגם הרדמה מלאה על סיכוניה השונים - ונכנסת ללחץ!

חוצמזה אנחנו סוףסוף פועלים במרץ להשלמת כל הדרוש על מנת שנוכל לשלוח את טפסי האימוץ, למקרה שלא נצליח בהפריות (אני גם לא יודעת כמה כוחות יש לי בשביל לעשות עוד הפריה ועוד הפריה, נעשה אחת ונראה מה הלאה...).

ובנוסף גיליתי שיש עוד מישהי (במקום הקטנטן שאני גרה בו) שעוברת עכשיו טיפולים (אני כבר יודעת על כמה וכמה פה שעברו בעבר ועם אחת אני מדברת המון על הנושא, היא מאוד מסייעת), זו מישהי שפעם היינו די מיודדות ואיכשהו התרחקנו (היתה לריחוק סיבה אבל לספר אותה פה יכול להיות מגלה מידי מיהי אותה אחת אז אוותר על כך) ובאיזה הקשר היא שאלה אותי אם התחלנו לחשוב על משפחה ופשוט סיפרתי לה שאנחנו כבר כמה שנים בטיפולים ואז היא סיפרה שהם התחילו גם לאחרונה בטיפולים, ואז כמובן שהיתה לנו שיחה די ארוכה בנושא.

זה נחמד שיש לצידך מישהי שגם באותה צרה, במיוחד כשמדובר במישהי שגם ככה את מחבבת.

חוצמזה נראה לי שלא כתבתי פה אבל נולדה לנו אחיינית חדשה ומהממת, מה שמביא אותנו למניין 3 אחיינים ו3 אחייניות!

חיי הנישואים שלנו הם כמו ים סוער - רגע למעלה ורגע למטה, כרגע הכיוון הוא למעלה ואני מקווה שזה יימשך ככה.

והחלטתי לשוב לדיאטה כי ככה כבר אי אפשר יותר.

ובנימה אופטימית זו אלך לי לעשות כביסה.

8-2

8 מבחנות תרמתי היום לתהליך.

הבעל תרם 2.

לפחות לא חיטטו ולא דקרו יותר מפעם אחת.

בנוסף יהיו לי עוד מבחנות לתרום, אבל בהתאם לימי המחזור.

אל רופא הנשים יש לי תור ביום ראשון, שם אעשה pap ובדיקה אגנית ואתייעץ לגבי כמה זמן לחכות למחזור וגם אשאל אם הוא יכול ללחוץ להקדים לי את התור לכירורג שד, כי נתנו לי תור לינואר(!!!) וכשהתחננתי אמרו לי שרק הרופא שמלווה את התהליך לIVF יכול לנסות להקדים לי את התור.

קצת לא נעים לבקש מהרופא טובות אחרי שבחרנו ללכת ליחידה ולא איתו, אבל אין ברירה אז אני אתגבר על חוסר הנעימות.

חוצמזה העלתי 2 קילו ומשהו בשלושת השבועות האחרונים, בהתחשב בעובדה ששבועיים מתוכם רבצתי מול הטלויזיה מלאת כאבים - זה לא מאוד מאוד מפתיע, אבל עדיין מרגיז.

קיבלתי תפריט חדש, נראה מה יהיה.

וחוצמזה שחטפתי אתמול שוק כשהסתבר לי שבבדיקת הדם האחרונה שעשיתי בסבב האחרון והנוראי התוצאות לא היו כמו שחשבתי (6900) אלא 17,760!!! לא פלא שהרופא אמר שזה נראה כאילו פשוט המשכתי להזריק.

עדכונון אחרון: התחלתי עבודה חדשה, אז מעכשיו יש לי איזה שלוש עבודות חלקיות ללהטט ביניהן, אבל בנתיים מאוד נחמד לי, מלבד העובדה שעבודה אחת מתחילה בשבע בבוקר ואחרת מסתיימת בשלושה ימים אל תוך הלילה (סביב חצות) ולא נשאר הרבה זמן לישון ולהתאושש.