הבירוקרטיה מציפה אותי

השלבים הבאים ברורים לי.

1. לקבל הפניה לקבוע תור ולבצע היסטרוסקופיה.

(אנסה בהזדמנות למצוא לינק שמסביר על הבדיקה בקצרה אספר שממלאים את הרחם בגז או בנוזל ואז מחדירים מצלמה ורואים על המסך בו-זמנית איך הרחם נמצא, בדיקה זו מוודאת שאין ברחם דברים המפריעים להשתרשות העובר)

2. להשיג אישור לסבבים נוספים (מכיוון שאני שייכת לכללית ובית החולים הקרוב אליי הוא ממשלתי אושרו לי בתחילה שלושה סבבים בלבד, עכשיו מסתבר שצריך לעבור שוב את הועדה על מנת לקבל אישור לעוד סבבים בבית החולים, בפעם שעברה לקח לאישור שבוע להינתן ועוד שבועיים להגיע אליי!!! במכבי, לשם השוואה, זה לוקח שעתיים, אבל נסיבות שונות גורמות לכך שאני לא יכולה באמת לעבור קופה - ככה זה כשגרים במקום קנטנטן ויש בו מרפאה אחת בלבד, נשאר לי רק לקוות שהפעם, למרות החגים, האישור יגיע מהר יותר), לקבוע תור לקביעת פרוטוקול אצל הפרופסור, ראש היחידה בה אני מטופלת ולהתחיל סבב.

אני רוצה פרוטוקול מהפרופסור כי הוא אמר שיש מה לעשות ברמת הפרוטוקול כדי להימנע מהזקיקים הריקים שלי.

לו זה היה תלוי בי הייתי מתחילה מייד בסוף החגים, הזמן המינימלי בערך שניתן להתחיל בו.

אני תוהה אם לקבוע כבר תור ולקוות שיהיה לי אישור עד אז...

אני גם מקווה שאצליח להשיג תור מהיר לרופא הנשים (מומחה הפוריות) שלי כדי להשיג הפניה להיסטרו' כי התורים הרגילים היו לעוד חודש (!) ורק בראשון בצהריים אפשר לדבר עם המזכירה ולנסות לקבוע תור יותר דחוף.

היסטרו' עושים בין סיום המחזור לביוץ, או מונעים הריון עד לבדיקה מכיוון שאסור לבצעה בהריון, מכאן החשיבות לקבל הפניה ולקבוע תור דחוף להיסטרו'.

בוקר, צהריים, שני עולמות שונים

בבוקר בדיקת דם וא"ס.

הרופא השאקל במחלקה (כינוי נפלא לפרופסור שהוא ראש היחידה לIVF, לא?) נכנס בשניות לוריד, לא כמו האחיות...

עם הדם הולכים להוציא מדבקות, לקבל עוד טפסי בדיקות דם (היום השתמשתי באחרון, שוב).

ואז לא"ס, חיכינו יובלות אבל בסוף התוצאות יפות - זקיק 20, זקיק 17, זקיק 14, כולם בשחלה אחת, בשניה רק קטנים.

הרירית משולשת כרצוי וגודלה יפה - 11.

עם הבשורות האלה אני חוזרת הביתה די בשמחה, בטוחה שאיפשהו לקראת אמצע-סוף השבוע נגיע לשאיבה, מקווה שלא אפסיד את סעודת פורים ביום שישי (כי מאיפה אמציא תירוץ לכל המשפוחה?).

ואז, ברבע לאחת-עשרה טלפון, מהיחידה, כשאני מול לקוחות בעבודה

האחות: "את צריכה להזריק צטרוטייד כמה שיותר מהר, את יכולה עכשיו?"

אני: "אני בעבודה"

האחות "טוב, אז עד הצהריים, והלילה ב23:00 שיזריקו לך את הפרגניל, יש לך מישהו?"

אני: "לא יודעת, וואו, אנחנו אמורים לסוע..."

האחות: "אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל את באה ביום ראשון לשאיבה, אם יש בעיה עם הפרגניל אפשר אוביטרל במקום, רוצה לעבור פה ולקבל מרשם?"

אני (חושבת "שיט! היה לי אוביטרל והחזרתי אותו למרפאה כשרשמו לי פרגניל, שיט, שיט, שיט"): "אני לא חושבת שאספיק אני מסיימת רק באחת"

האחות: "אני אבדוק אם יש לנו פה אחד מיותר"

האחות הולכת לבדוק, אני במקביל תופסת טלפון ומתקשרת למרפאה, אולי האוביטרל שלי עוד שם?

האחות חוזרת, הקונים בנתיים עצבניים אבל אני לא שמה על אף אחד.

האחות: "יש לי אבל הוא היה בלי קירור זמן לא ידוע ואני קצת חוששת לקחת על זה אחריות."

בנתיים האחות במרפאת היישוב אומרת לי שכבר לקחו את האוביטרל, אין.

אני: "טוב, אני אפתור את זה איכשהו, מישהו יזריק לי, יהיה טוב"

(פרגניל היא זריקה תוך-שרירית, בניגוד לזריקות התת-עוריות שהן מה שאני לוקחת לרוב, תוך שרירית מחייבת לפחות בפעם הראשונה מישהו מוסמך שיזריק, אם אותו מוסמך ילמד את הבעל זה בסדר שבפעמים הבאות הבעל יזריק, אבל לא לבד בפעם הראשונה בלי הוראות)

האחות: "טוב, אז בראשון בשבע וחצי בבוקר עם טופס 17 לשלב ב', את מוציאה מדבקות, לא עושה בדיקות אלא הולכת למחלקת נשים להתאשפז, הבעל במקביל מוריד את הזרע למעבדה. את רושמת?"

אני: "כן, כן" (כולי עוד בשוק)

האחות: "אני צריכה לשלוח לך פקס עם הוראות להזרקת הפרגניל, יש לכם פקס?"

אני מבררת אצל הנוכחים (תוך הרגעת הלקוחות, שוב) מה הפקס במזכירות היישוב ונותנת לאחות.

האחות: "טוב, אבל תוודאו שהוא מגיע, אם לא מייד תתקשרי אליי ואני אשלח שוב, כמה שיותר מהר כי אני עוד מעט יוצאת מפה"

ככה, בערך, הסתיימה השיחה.

הרמתי מייד טלפון לבעל, שהיה אמור לסוע למוסך להחזיר את האוטו מה10,000, הוא עוד היה בבית אז הרצתי אותו לפקס, במקביל עשיתי את כל הלקוחות המהירים, חברה שפעם עבדה אצלנו פשוט תפסה את מקומי ושחררה אותי לשאר הסידורים.

דבר ראשון הרמתי טלפונים עצבניים בחזרה למרפאת היישוב, בשביל טופס 17, אף אחד לא ענה, המזכירה עוד לא בבית, ועדיין לא עונים במרפאה, ואז הופיע הבעל עם הפקס, שלחתי אותו מייד למרפאה.

ואז טלפון להורים, שאצלם היינו אמורים להיות בשבת, אם יש להם חבר/ה אח/ות או רופא/ה שיכול להזריק לי, בלילה.

אין.

אני מוותרת בזה על נסיעה להוריי, נסיעה שאני כבר חודשיים מחכה לה...

גם ככה אבא שלי עם דלקת ראות, אז אולי עדיף שלא...

הבעל חוזר, צריך לסוע לשדרות להשיג את הטופס המלא, וגם להביא את הרכב מהמוסך.

בשלב הזה אני מתקשרת למי שעובד איתי, שיבוא לתפוס את מקומי.

החברה משתחררת מהתפקיד שלי, ואז אני קולטת שהבטחתי בראשון להחליף מישהי בעבודה אחרת שלי, ואני אהיה בשאיבה, זו עבודה שעושות 3 נשים והחברה היא השלישית, אז אני מסבירה לה מה קורה ומבקשת שהיא תעשה את יום ראשון, תוך כדי אני מתחילה לבכות מרוב לחץ, היא מרגיעה, מעודדת ומבטיחה להחליף.

מפה לשם הייתי צריכה גם לבקש ממישהו אחר בעבודה שלישית שיעשה נסיעת עבודה שחייבת להיות בראשון (הוא אמר שאם יוכל - יעשה, ואם לא כלום לא יקרה, האמת היא שהוא צודק!), לבטל כמה תכנונים נוספים ליום ראשון (עוד שלושה טלפונים) ולנסות לתפוס את האחות שגרה ביישוב.

זה שעובד איתי מקבל עדכון במה מדובר בכלל (כשהתחלתי את הסבב הוא ישב שבעה ומסתבר שהבוסית לא עדכנה אותו), אני אומרת לו שראשון אני בטוח לא עובדת, לגבי שני נראה.

הוא משחרר אותי מהעבודה, מאחל בהצלחה ובכלל מתנהג למופת.

אח של בעלי לוקח את בעלי לקופ"ח בשדרות בשביל הטופס, אותי למוסך ואת עצמו ואת הילדה לברית (לפחות באותו כיוון נסיעה), כפרה עליו!

בדרך ההורים של בעלי מתקשרים להגיד שהם עדיין תקועים בשדה התעופה, היו אמורים לעלות למטוס בתשע, השעה 11:30, אנחנו מחליטים לא לספר להם כלום, הם טסים לשבוע וסתם ידאגו מרחוק.

רגע אח"כ אני תופסת את האחות שגרה פה, היא לא תהיה הלילה בכלל ביישוב אבל היא מוצאת לי פתרון אחר.

כשאני מגיעה למוסך בעלי מסמס לי שיש טופס, הוא ממשיך משם לסופר לקנות לנו אוכל-כמה-שיותר-מוכן לשבת.

אני משלמת על הרכב ונוסעת להביא אותו, בזמן שלוקח לי הוא קונה לנו גם פלאפל לארוחת צהריים.

מגיעים הביתה, דבר ראשון מזריקים כבר את הצטרוטייד.

עכשיו הבטן אדומה מהזריקה, אבל אפשר להירגע סוףסוף, ביום ראשון שאיבה, ומשם השמיים הם הגבול, אני מקווה.

בוקר - חרא, ערב - חרא בריבוע, יום - חרא משולש

לא פירטתי עד כמה דוכאתי על הבוקר ע"י המצב הרעוע של ההתקדמות הלא מזהירה.

ועוד יותר לא פירטתי על הבלגן לגבי קבלת מילוי המזרק, שאצטרך החל ממחר.

אני גם לא אפרט עכשיו, זה כבר נראה לי כ"כ רחוק בהשוואה למה שקרה הערב, רק אומר שזה כלל ריב ממש לא סימפטי עם מישהו שסתם השתמש בי כצינור להוציא תסכולים אחרים למרות שהוא יודע שאני באמצע סבב עכשיו.

ואחרי שכתבתי מה לא פירטתי, אכתוב גם מה כן אפרט - מה שעברנו הערב בנסיון להשיג את הפיורגון:

הבעל אפילו לא נכנס הביתה מהעבודה אלא ישר אסף אותי ונסענו לבית המרקחת היחיד של הכללית באזור שיש בו פיורגון על בסיס קבוע, חיכינו דקות ארוכות מנשוא בתור רק כדי לגלות שהאספקה לא הגיעה היום ואין להם, לא 600 (כמו המרשם) ולא 300 אלא רק 900 וכמובן שהיא לא יכולה לתת לי 900 עם מרשם של 600. אז הרוקחת בדקה במחשב וראתה שיש בניו-פארם שמרוחק כעשר דקות משם, נסענו, כמובן שנסענו. בניו-פארם שוב חיכינו דקות ארוכות, דווקא יש שם תור לכאורה מסודר (לוקחים מספרים והכל) אבל כל מיני אנשים של "אני רק משהו בלי מרשם" פשוט מתפרצים והרוקחים נותנים להם גם כששואלים אותם מה זה אמור להביע (הייתי כל כך בקריז שאשכרה שאלתי את הרוקחת מה זאת אומרת לתת למישהי בלי מרשם לקבל דברים בלי לעמוד בתור, היא משכה בכתפיים והמשיכה לשרת אותה!). כשהגיע סוףסוף תורי הם בהו ממושכות במרשם המומר שלי (מיכוון שהיחידה בה אני מטופלת היא של בי"ח ממשלתי ולא של הקופה צריך להמיר כל מרשם שלהם למרשם של קופ"ח) ואמרו שאי אפשר, פשוט אי אפשר לתת לי את התרופה כי רופאת המשפחה שלי לא מוסמכת לרשום מרשמי פוריות, ולא היה עליי את המרשם מבית החולים (הוא נשאר במרפאת היישוב), הם הציעו שאעלה למרכז בריאות האישה, 2 קומות מעליהם, ואקבל חתימה ממי שהיה הרופא שלי לפני שעברתי ליחידת הIVF, אותו אחד שחתום על המרשם המקורי שהמירו לי, אז עליתי, בקריז ותוך אמירה ברורה שאני לא מחכה שוב בתור. במרכז לבריאות האישה היה רק רופא אחד, והוא לא יכול לחתום על תרופות פוריות, אני כמובן התחלתי לדמוע (כבר בדרך מבית המרקחת עלו לא מעט דמעות בעיניי), המזכירה (שמכירה אותי בשם, ובתעודת זהות, ומזהה את קולי בטלפון ומה לא, בכ"ז הייתי מטופלת שם שנתיים וחצי) ניסתה כמיטב יכולתה לסייע, אבל לא ממש יכלה לעזור, הרופא שלי לא גר באותה עיר וגם לא קרוב כ"כ ולא היה רלוונטי לסוע אליו, ונכון שיש לי מה להזריק היום אבל לא רציתי להיתקע עם כל הלחץ הזה מחר, כשכבר חייבים את העט, ובלי לדעת אם יהיה לי איך לסוע, ועם עבודה כל היום כולו שאי אפשר להבריז ממנה (חייבים למצוא מישהו שיתחלף איתך), והרופא הדביל שהיה שם כל הזמן שאל "אבל למה את בוכה אם זה רק למחר?" עד שהטחתי בו בגועליות "נסה אתה להזריק כל כך הרבה הורמונים כל כך הרבה זמן ונראה אותך לא בוכה" (טוב, הייתי קצת פחות רהוטה, בכ"ז בכיתי...) אחרי שטיפה הצלחתי לנשום ולא לבכות, ואחרי שקינחתי את כל הנזלת (סליחה על התיאור) הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד לעשות - הבעל יחזור ליישוב, המזכירה של המרפאה תעזור לו לאתר את המרשם מבית החולים והוא ישוב לקניון שם אחכה לו ונוכל לקנות את הפיורגון המבוקש. אז קודם כל בדקנו עד מתי פתוח בניו-פארם, אח"כ התקשרנו למזכירה של המרפאה ביישוב, הפרענו לה בבית של הבן שלה, אבל היא מייד הסכימה לעשות את הטובה הזו, הבעל חזר ליישוב, מצא איתה את המרשם (אחרי טלפון הביתה לאחות), אכל משהו חפוז וחזר אליי (שתבינו שמדובר ברבע שעה +- נסיעה לכל כיוון, בכביש בינעירוני), אני בנתיים קניתי נעליים וגם מתנה לבעל המקסים שלי, שיצא הבוקר לפני שבע לעבודה ורק לפני 10 דקות חזר הביתה... שנסע בת'כלס כמעט ברצף מארבע ועד שבע בערב... ואז חזרנו לבית המרקחת, הגשנו את הניירות במין אמירה של "הנה לכם וחסר לכם שזה לא יספיק" (טוב, היינו קצת פחות בוטים, אבל רק מעט) והרוקח החצוף התחיל להעיר על איך זרקתי עליו את הניירות או משהו כזה, הבעל פשוט הזיז אותי אל בין מוצרי החנות כדי שלא אתחיל לבכות שוב ולא אצרח על הרוקח (אמרתי כבר כמה הוא מקסים?), אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, קיבלנו לידיים את העט. נראה לי שאפילו קפקא היה בשוק ממה שעברנו היום, אני רק שמחה שלא עברנו את כל הסיוט הזה מחר, כי זה היה מלחיץ אותי פי אלף (כאמור יש לי מספיק חומר לזריקה היום, אבל לא למחר).

כסת"ח ועדכונון

מסתבר שהטופס שחובה לחתום עליו לפני הזריקה הראשונה הוא כסת"ח ותו-לא.

מין 3 דפים שמפרטים את כל הסכנות התאורטיות בIVF, שכותבים מפורשות שאין הבטחה שהמאמץ יביא הריון, שאין הבטחה שהריון יסתיים בלידה בזמן ושאין הבטחה שהילד יצא תקין וכאלה וכאלה כסת"חים ותו לא.

הרופאה שפתחה לנו את התיק שאלה אם קראנו, חתמה את שמה ואנחנו חתמנו את שמנו וזהו.

היא שאלה אם הכל בסדר ואמרתי שלא כ"כ, שהיו לי ביוצים מוקדמים אז אני קצת בהיסטריה והבטיחו לי מעקב אחרי 3 ימים וזה יוצא שבת ומה עושים והיא אמרה שאם אני ממש רוצה אני יכולה לבוא ביום שישי למעקב, אז אמרתי שאני ממש רוצה.

הבעל מיהר לעבודה אז הוא החזיר אותי לעבודה שלי ונסע לעבודה שלו ורק כשהייתי כבר בעבודה שלי נזכרתי שחברה אמרה לי שבימי שישי זה קצת שונה, המעקב, אז התקשרתי לברר.

ענתה לי בת השירות הממש מטומטמת שישנה שם (כבר בפתיחת התיק היינו בשוק ממנה, היא מילאה לנו את הטפסים ואפילו לבטא מילים בסיסיות בעברית היא לא יודעת, ולא, אין לה מבטא, היא לא עולה חדשה או עולה בכלל...) ואמרה שמביאים התחייבות ו...

"מה?!?!?" שאלתי? הרי התחייבות לשלב א' הבאתי כבר אתמול, אז היא אמרה שהיא תברר ושאחזור עוד כמה דקות שוב.

אחרי טלפון היסטרי נוסף לבעל ונסיון להעסיק את עצמי בעבודה התקשרתי שוב, הפעם דיברתי עם האחות הראשית, ואכן לא צריך שוב התחייבות.

ההבדל היחיד הוא שבימי שישי מגיעים ישירות למחלקה כי לא עושים מדבקות ובדיקות דם במקום הרגיל, אז זהו, מחר מתחילים להזריק, יום שישי ביקורת ונראה מה יהיה.

אני מרגישה טובעת, ומרגישה שאני סתם אחת ממליון שם, בלי שום התייחסות אישית, קצת מתחרטת שלא הלכתי לרופא פרטי.

אולי זה יעבור עם הזמן וההיכרות, לא יודעת...

הכי מעצבן שם (לא באשמתם) - שיושבים ומחכים לתור באולטראסאונד במחלקת הנשים המלאה נשים כורעות ללדת...

מדוכאים מכמות הזמן בלי חדשות ממני?

זה בסדר, זה בערך הזמן שלקח לי לקבל חדשות.

הוועדה היתה ביום שני, ביום שלישי עוד לא פרסמו תשובות, ביום רביעי הבטיחו לחזור אליי בשניה שיש תוצאה, היום התברר שזו שטיפלה בכל הנושא חולה בבית אז לקח איזה שעה עד שבררו איתה אל מי בכלל להתקשר.

בסיכומו של דבר עברתי את הוועדה! אבל האישור נשלח בדואר! ולא בפקס אז הוא יהיה רק בתחילת השבוע הבא, בתקווה שבראשון, אני צריכה להתקשר ולשאול וכשהוא יגיע אני צריכה לבוא ולקחת אותו.

אח"כ יוכלו להוציא במרפאה המקומית את אישורי שלב א' ושלב ב' ואוכל סוףסוף לקנות את התרופות כדי להתחיל בטיפול.

מבולבלים? מתוסכלים?

גם אנחנו