הריון כימי

כלומר היתה בטא, לא מאוד גבוהה אבל גם מדדנו לפני הזמן

והיא ירדה.

זה נקרא הריון כימי, הריון שכל ההתבטאות שלו היתה בערכים "כימיים" בדם.

הריון שלא הגיע בכלל לשלב של לפתח שק הריון.

גם מוקפאים אין מהסבב הזה.

איכשהו נצטרך למצוא כוחות להתחיל מחדש, לא ברור איך.

אני יודעת שלא נכון לחשוב על זה עכשיו, אבל המטרה היא ילד, ולכן עם הכשלון (הפעם, לא תמיד) אני מייד תוהה מאיפה יהיו הכוחות לעוד פעם, לעוד סבב, לעוד סבל, בשביל להשיג את המטרה שבשבילה כבר סבלתי כל כך הרבה.

לא כתבתי בעיקר כי לא היה מה

וגם כי הייתי מאוד עסוקה ובריצות וכאלה.

מהיום לוקחת דופסטון, אינשללה בעוד 10 ימים ביקורת ראשונה (יענו יגיע המחזור).

הפעם פרוטוקול קטלני שמתחיל במינון גבוה ובלי דיכוי על ההתחלה כך שאני בהיסטרייה שאבייץ תוך יומיים והסבב שוב יתבטל אבל כנראה שצריך לשחרר טראומות עבר, לבטוח ברופא ובעיקר להפנים שהגוף הוא לא מכונה שעושה תמיד אותו הדבר, במיוחד כשאת פוליציסטית!

2, רק 2

אין לי כח לספר הכל, אני ממש חלשה

אבל שאבו לי 2 ביציות.

ואת כל שאר הסיוט אספר מחר, אני מקווה.

מאבדת את עצמי

פעם הייתי אופטימית, ברמה של טפשות מרוב אופטימיות.

אולי זו רק ההתבגרות ששינתה את זה.

אבל עד לא מזמן תמיד היה אפשר לראות אותי מחייכת, לפחות כלפי חוץ.

פעם היתה לי סבלנות לכולם, תמיד, בוודאי בזמן עבודה.

פעם הייתי מבלה, הייתי ספונטנית, הייתי משקיעה בחברות, המון.

עכשיו יש עוצר יציאות, כי כל ערב בתשע וחצי צריך להיות בבית לזריקה.

אין לי כוח לאפ'אחד.

אין לי עצבים לדבר בטלפון אפילו עם גיסתי האהובה.

אני ממורמרת ורואים את זה, גם סתם אנשים אבל בעיקר חברים.

הסבלנות שלי ללקוחות, שתפקידי לשרת, הולכת וקטנה.

טלפונים אני בכלל לא עושה, מרוב החברות התרחקתי כי כואב מידי לראות את החיים הנורמליים.

בחגיגת היומולדת שנתיים של אחייניתי יכולתי רק לחשוב על המיטה שלי, שכ"כ רציתי להיות בה.

(ופה ושם יכולתי גם לחשוב על כך שידענו על ההריון הזה בשבוע ה5 ומאז בערך גם אנחנו מנסים).

רוצה את מיב של פעם

החייכנית

העליזה

זו שמוצאת נקודת אור בכל דבר ומצב

זו שבעיקר בעיקר צוחקת

וכמעט אף פעם לא בוכה

זו שיש לה הרבה חברות והיא שומרת עם כולן על קשר קרוב

זו שאחיה הוא האדם הכי קרוב אליה בעולם, גם כשהם גרים רחוק

לא רוצה את מיב הדכאונית, העצבנית, העייפה תמיד, חסרת החברות ומעמידת הפנים.

כף רגלי הימנית, זרוע ידי הימנית וגם הבטן

נתחיל ברגל:

ביום ראשון בצהריים התחילה לכאוב לי הרגל, זה לא משהו חדש, לאחרונה העקבים שלי ממש כואבים, אבל זה היה קצת יותר מהרגיל, היתה לי הפסקה של חצי שעה בבית אז החלפתי נעליים בתקווה שזה יסייע וחזרתי לעבודה, עבדתי המון באותו היום ורוב הזמן על הרגליים.

בערב התקלחנו וכשיצאתי מהמקלחת נעלתי נעלי בית מבד כאלה, וכבר ממש מתתי מכאבים אז ביקשתי מהבעל מסאג'ון ברגל.

הוא בא וכשהוצאתי את הרגל הוא חטף שוק, מסתבר שהכל התנפח, נהיה לבן, בצקתי, הפס מנעלי הבד נשאר כמעט שעה על העור (נעלתי אותן כולה רבע שעה והן לא לוחצות או משהו), הוא לא עשה הרבה - רק הרים לי את הרגל ממש למעלה כדי שהדם יזרום למטה.

למחרת קמתי רגיל אבל כבר בתשע הרגל שוב כאבה אז הלכתי בעשר למרפאה.

האחות נתנה לי תחבושת לעטוף בה את כף הרגל ואמרה שזה בטח קשור לכל מה שאני מזריקה.

למחרת התקשרתי למחלקה, בשיחה השלישית גם הצלחתי לדבר עם האחות שכל הסיפור ובכלל לא היה נראה לה אז היא העבירה אותי לראש המחלקה, הוא אמר שזה לא יכול להיות קשור לטיפול, לא במצב בו אני עומדת ולא בהתחשב בעובדה שזו רק רגל אחת ושהוא ממליץ לחזור למרפאה הביתית ולטפל כי זה יכול להיות משהו פשוט יחסית כמו דלקת בוריד (שגם מצריך טיפול) או משהו מסובך יותר, אז עליתי שוב למרפאה, ביום שלישי יש שם אחות אחרת (יש לנו שתי אחיות, כל אחת עם הימים שלה) והיא הסתכלה טוב טוב על שתי כפות הרגליים וראתה שאין הבדלים (רק בראשון בערב היתה כזו בצקתיות מטורפת, שאר הזמן זה סתם כואב בדרגות משתנות), היא אמרה שזה לא נראה לה דלקת או משהו דחוף יותר אבל זה אולי דורבן ושאם המצב לא ישתפר - שאבוא לרופאה ביום חמישי.

אז היום החלטתי לנסות ללכת בבוקר בלי התחבושת וכמו שציפיתי - אכן כואב לי יותר, מבחינתי זה מספיק להגדיר את המצב כ"לא משתפר" וכבר קבעתי תור לרופאת המשפחה למחר.

נמשיך ביד:

ביום שני היה לי גם מעקב זקיקים, אז מצאתי את עצמי שוב בחדר האחיות שלא שייכות למחלקה (רק ביום שישי עושים את בדיקות הדם במחלקה עצמה, שאר הפעמים זה במרפאות החוץ של בית החולים), כשהגעתי לא היתה אף מטופלת, והיו שלוש אחיות, אז הכרזתי שאני בעייתית, כלומר - אם כבר יש שלוש אחיות לא עדיף שאזהיר מראש וההכי מנוסה תיגש אליי?

אז זהו, שכנראה שההגיון שלי ושלהן קצת שונה.

ניגשה אליי אחת צעירה באופטימיות רבה, אז עוד לא קישרתי אבל בדיעבד אני כמעט בטוחה שזו האחות ששבוע לפני זה נכנסה פעמיים עם מחט ולא לקחה דם, אמרתי לה איפה יש וריד, היא לא מצאה, היא התעקשה לנסות מהצד (בדיוק כמו בשבוע לפני כן) וכמובן שלא היה שם כלום, היא הבטיחה שהיא לא תחטט, או במילותיה "אני נכנסת פעם, פעמיים ואם אני לא מצליחה אני מעבירה לאחות אחרת" (כבר בשלב הזה חטפתי צת ג'ננה - אם יש לך כבר תרגולת לאי הצלחה כנראה שאת לא כזו מוכשרת, אז למה להתנדב לקחת אותי כשאני מצהירה שהורידים שלי בעייתיים? תעשי נסיונות למידה על כאלו עם ורידים קלים) ואז היא רצתה את היד השניה, אמרתי שלא מוצאים לי שם אבל לא אכפת לי שהיא תנסה (אחיות ממש ממש מנוסות מצליחות לעיתים רחוקות למצוא לי שם וריד), היא חיפשה ולא מצאה, בשלב הזה היא רצתה לעבור לגב היד, אמרתי לה שאני לא מוכנה, מספיק בשבוע שעבר נכנסו חיטטו ולא הצליחו, אני לא מוכנה ששוב ייכנסו לי בנקודה הכי כואבת כשיש סיכוי שזה לחינם, ואז היא אמרה את המשפט שפוצץ אותי (מוכנים?):

"האמת? אני מצליחה רק בגב היד" (!!!)

בלעתי את הקללה שרציתי להטיח בה והמשכתי לחייך תוך התעקשות שאין מצב, היא אמרה שנחזור ליד ימין, ואז היא רצתה לנסות שם באיזה נקודה מוזרה, אז כבר נשברתי ואמרתי במתיקות אך בנחישות "אל תעלבי, אבל אני רוצה שאחות אחרת תנסה", וכך הועברתי אחר כבוד לאחות אחרת שנכנסה בלי בעיות לוריד שיש לי, אבל רק אז היא נזכרה להתחיל לחפש את המבחנה, כך שכל העניין לקח זמן רב גם אחרי הדקירה.

אני פשוט נגנבת מהקטע הזה, כאילו - לא מספיק קשה לנו שגם צריך להפיל עלינו אחיות כל כך סתומות???

אח"כ הכל היה רגיל, באולטראסאונד ראו שאין התקדמות, האחות במחלקה נתנה לי אישור לחניה והבטיחה לי שבצהריים אני אוכל לשאול ולקבל את תוצאות ההורמונים ולא רק הוראות, בצהריים אמרו לי להמשיך באותו מינון וגם מה היה הE2 (עלוב, כאמור) ולחזור ביום חמישי לביקורת נוספת, ואח"כ האחות מהבוקר אפילו התקשרה לוודא שקיבלתי את כל מה שרציתי (נחמדה מאוד, אולי בכ"ז יש צדדים חיוביים למחלקה).

דבר אחד בטוח, לי לא ברור עד כמה הגלולות מסייעות, האם בגללן עוד אין תגובה, לכמה זמן השפעתן כמדכאות נמשכת, אז מחר אחרי הביקורת אני אכנס לשאול את האחיות את כל השאלות האלה, מקווה מאוד שיענו לי או יפנו אותי למי שיכול לענות, כי הדאגה הזו מביוץ מוקדם היא סתם מיותרת כשאמורים להיות כמה שיותר נינוחים.

הבטן שלי כבר מתחילה להיראות כמו לוח קליעה למטרה, בנתיים היו 7 דקירות בבטן, כלומר 462 יחידות פיורגון, 3 בדיקות דם שהסתכמו ב6 דקירות בזרועותיי האומללות.

בעבודה לחוץ למדי, אבל מתחיל להירגע, אני לא יודעת מה יהיה שם - כי אני לא מתכוונת להמשיך לעבוד קשה פיזית אחרי השאיבה, ולא ברור לי אם יחזיקו אותי שם אם לא אעבוד פיזית, אבל האמת שגם לא ממש אכפת לי כבר, שיעסיקו, שיפטרו, הכי חשוב זה הטיפולים, והבריאות.

ואגב בריאות, אי אפשר לעבור סבב בלי שהגוף שלי יתפרק גם מגורמים נוספים על ההורמונים?!?