אז יש לי הרבה חובות כלפיכם (לא להילחץ מהמשפט הזה, אני לא באמת חושבת שאני חייבת משהו...) והגיע הזמן למלא אחריהם.
זה יהיה ארוך ובטח גם מייגע, ראו הוזהרתם.
סיפור השאיבה:
הגענו לאשנב בו מתקבלים, מוציאים בו מדבקות להרבה דברים, כולל מעקב הזקיקים, אז כבר ידעתי לאן הולכים וגם ידעתי שהפקידה היחידה שעבדה היא לא כזו נחמדה...
לפנינו בתור היו שתי בנות (לא הצלחתי להבין אם זוג או אחת שבאה עם חברה) שהיו בהתחלה בהתחלה, מעקב ראשון וכנראה גם פעם ראשונה כי הן לא ידעו לאן ללכת וכאלה, ניסיתי לעזור להן אבל הפקידה צעקה עליי כי היא מסבירה ולמה אני מתערבת.
אח"כ הגיע תורי ואיך שנעמדתי מולה נצמד אליי פיזית זקן אחד, ברמה כזו שביקשתי מהבעל להזיז אותו כי אפילו הבעל לא נעמד כ"כ צמוד אליי!
אז הושטתי את הטפסים הנדרשים והיא ישר התחילה לתחקר:
בהזמנה מיחידת הIVF כתוב רק שאיבה, כלומר בלי מיקרומניפולציה (למי שלא בקיאה אסביר שזה תהליך בו מחדירים זרע בודד אל תוך הביצית, ולא פשוט שמים בצלוחית ביצית וזרעונים ונותנים להם להתחבר באופן טבעי יותר), טופס ה17 מקופ"ח כלל את שניהם, אז אני צריכה או לא צריכה מיקרומניפולציה? כי אם אני כן אצטרך עוד יבואו אליי הביתה עם חיוב (לא שברור לי למה, הרי בטופס 17 יש אישור גם למיקרומניפולציה).
אמרתי לה שאין לי מושג, הרופאים מחליטים, אז היא התקשרה ליחידה, ובנתיים הזיזה אותי הצידה וקיבלה מישהו אחר.
(בעקרון עושים מיקרומניפולציה במקרה של בעיית זרע קשה או עם הוחלט לעשות כך עקב הפריות קודמות, אז ברמה העקרונית הזו לא היו אמורים לעשות מיקרומניפולציה.
אבל בספר של בר-חווה כתוב שהרבה פעמים אם יש ביציות מעטות עושים בכ"ז מיקרומניפולציה כדי שלא יהיה מצב בו לא יהיה מה להחזיר, במיוחד בשאיבה ראשונה כשלא יודעים אם בכלל יש חיבור בין הזרעונים האלה לביצית, כך שלא הייתי בטוחה במאה אחוז שלא יעשו לי מיקרומניפולציה[1]).
אז אמרו לה שלא, לא צריך מיקרומניפולציה.
היא הוציאה לי שלל מדבקות.
עכשיו, מראש באנו עם הזרע, וההוראות מהיחידה היו לא להמתין בכלל, אני צריכה לעלות למחלקת נשים והבעל לתת את הזרע למעבדה, עם המדבקות המתאימות.
אז שאלנו את הפקידה "איזה מהמדבקות הולכות עם הזרע למעבדה ואיזה איתי למחלקה?" והתשובה היתה "אתם לא צריכים למעבדה, זה לא כולל מיקרומניפולציה".
אני לא יודעת אם מישהו לא בקיא יבין עד כמה זו תשובה מתוך בורות אבל אנחנו נקרענו מצחוק (לא מול הפנים שלה... לא נעים), הוא לקח בוכטה אחת של מדבקות שהיתה מופרדת וקטנה יותר, ואני הלכתי עם השאר למחלקה, תחילת הדרך היא משותפת אז דמיינו את הסיטואציה הבאה (שלקוחה ישר מתוך אמירתה של הפקידה, כי אין צורך שהוא ילך למעבדה):
טוב, אם לא צריך לשים את הזרע במעבדה כי אין מיקרומניפולציה אז אולי אחרי השאיבה אתה פשוט נכנס פנימה ו"מרסס" את הצלוחיות עם הביציות כדי שתהיה הפריה.
(שוב אני חוששת שההומור אובד אם לא נמצאים בתוך זה, נו, לא נורא, העיקר שמשהו הצחיק אותנו רגע לפני התהליך).
הגעתי למחלקת נשים.
מייד בכניסה ראיתי את הרופא "שלי" והוא אמר שהוא שואב היום אז זה עזר קצת ללחץ.
(כמו כל מחלקה גם מחלקת הנשים היא מסדרון ארוך, הדלת הראשונה שלו היא יחידת הIVF שעליה נמנה גם הרופא שאצלו הייתי מטופלת עד לסבב הזה, הדלתות הבאות הן שני חדרי האולטראסאונד ואז חדר ההתאוששות מהשאיבות ואח"כ מחלקת הנשים עצמה).
אני שונאת את מחלקת הנשים, יש לי רתיעה ממנה כי לפני שנתיים אושפזתי שם עקב אבחון לקוי ביותר, כולל שבוע של אנטיביוטיקה לוריד ועוד שבוע בבית עם אנטיביוטיקה, כולל עוד כל מיני בדיקות שונות ומשונות, הכל היה מיותר, הם פשוט החליטו שיש לי דלקת באגן כשרק היה לי בלבול בכל הגוף עקב הזרקת הורמונים אחרי ביוץ מוקדם.
לא משנה, הושיבו אותי ומדדו לי לחץ דם, שהיה בשמיים, בהתחלה לא האמינו לי שהוא תמיד תמיד תמיד תקין וזה רק מהתרגשות, אבל אחות אחרת שאלה אם זו פעם ראשונה וכששמעה שכן אמרה שזה טבעי.
מלאו כל מיני טפסים, ביד ובמחשב, שלחו אותי להישקל (יותר מידי), נתנו לי כותונת וחלוק ושלחו איתי איזו מתלמדת שתיקח אותי לחדרי הניתוח (בשלב הזה הבעל כבר הגיע).
בחדרי הניתוח החלפתי לתלבושת המדהימה (הכוללת גם נעלי בד וכובע מבד) וחיכיתי, בקוצר רוח ובחשש.
היתה מישהי בפנים, ועוד אחת לפניי, והיתה מישהי לניתוח שונה לגמרי.
כשזו שלפניי נכנסה (אחרי הרבה עיצות והרגעה, זו היתה פעם שלישית שלה) בעלה המשיך להסביר לנו דברים, בנתיים הגיעו גם בנות להחזרה (בהתחלה אחת ואחריה עוד אחת) וגם להן היו שלל עיצות.
בכל מקרה, הגיע תורי (אחרי זמן די רב, לא בדקתי כמה בדיוק), רק כשקראו לי הסרתי את טבעת האירוסין ונכנסתי.
בפנים המרדים שאל אותי כמה שאלות ואז הכניסו אותי לחדר, הורדתי לפי הדרישה את החלוק, עליתי לחצי מיטה שהיא כמו כיסא גניקולוגי, שמתי את הרגליים במקום, נקשרתי, הפשילו לי חצי עליון של הכותונת כדי לחבר אק"ג, מצאו לי וריד ביד וחיברו אינפוזיה, שמו לי מסכת חמצן (או לא יודעת מה) על הפנים ושאלו אם הכל בסדר, הבטתי על האחות המקסימה ועל הרופא שלי, חייכתי ואמרתי שבנתיים כן, וזהו, לא זוכרת יותר כלום.
אח"כ כבר הייתי בחדר ההתאוששות, מולבשת יותר (החזירו לי את הזרועות לכותונת), עם הבעל צמוד אליי, על מיטה שלמה, היד בלי האינפוזיה מחוברת ללחץ דם שבאופן אוטומטי בודק אותי כל זמן מה.
מייד כאב לי, ייבבתי ונתנו לי חומר משכך כאבים באינפוזיה (זה היה טיפ מהבנות שלפני השאיבה, הן אמרו שבחדר ההתאוששות נותנים יותר מהר חומרים מאשר במחלקה אז אם כואב לי שמייד אבקש, הן גם אמרו שבסוף השאיבה מחדירים לך נר אקמול שגם אמור לעזור), בהתחלה הייתי לא ברורה, ואני גם לא זוכרת יותר מידי מה רציתי, אבל זה הלך והשתפר, פתאום קלטתי ששינו לי את מיקום האינפוזיה (לגב כף היד) מתישהו בין ההירדמות להתעוררות, מוזר...
אמרו לי שנשאבו 2 ביציות (היו 3 זקיקים יפים, ממה שידעתי מראש, אבל כבר אמרו לי שאי אפשר לדעת כמה שואבים לפי הזקיקים, רק בדיעבד).
ביקשתי מהבעל והוא הקריא לי מהספר שהבאתי איתי.
מתישהו הגיע מישהו ודחף את המיטה ואותי עד למחלקת הנשים, הכל כאב.
אחות הגיעה אליי כמעט מייד עם מכתב השחרור וחטפה שוק לראות שהבחורה השניה שעברה שאיבה באותו היום פשוט ניתקה את האינפוזיה והלכה הביתה...
הרופא שלי בא לבדוק מה שלומי אחרי זמן מה, אני הייתי עם MP3 באוזן אחת (מאוד מאוד עוזר!) והבעל הקריא לי ספר, כבר שתיתי וכאמור גם הייתי מחוברת לאינפוזיה, אבל כאב לי.
הוא בדק את הבטן ואמר שכאב זה הגיוני ושאל אם כבר נתתי שתן, אמרתי שלא, אז הוא אמר ללכת לשירותים ואח"כ אם עוד יכאב (כי השתנה לרוב משחררת ועוזרת) שהאחות תקרא לו ויתנו לי משהו.
הלכתי להשתין ומסתבר שכולי מדממת, הבעל היה שם ועזר לי ומזל שלקחנו את כל התיק איתנו אז שמתי תחתונים וגם פד שבעצת חברה הבאתי איתי.
חזרנו למיטה וראינו שבאמת יש אזור מלא דם.
מכיוון שהכאב לא ממש השתנה קראנו וקראנו ומתישהו הגיע ראש היחידה אליי, הוא בדק את הבטן, אמר שהיא מרגישה בסדר, הסביר שפעולה ניתוחית בהכרח כואבת וזה טבעי, שאל אם נתנו לי משהו, אמרתי שרק באינפוזיה, אז הוא אמר שהוא ידאג שיתנו לי אופטלגין נוזלי וגם אמר לא ללכת לפני שארגיש טוב.
אחרי כעשר דקות אחות הביאה לי אופטלגין נוזלי וגם פקקה לי את האינפוזיה שהסתיימה.
גם הביאו לי ארוחת צהריים, אכלתי רק מרק וקצת לחם אבל הבעל שמח לאכול את השאר.
(שמח זו אולי לא ההגדרה הטובה לאוכל של בי"ח אבל הוא היה רעב, כבר היה צהריים).
אחרי כחצי שעה הרגשתי יותר טוב אז קמתי, כדי לבדוק שאני מספיק בסדר, וגם כי בחדר מולי היו האחות וראש היחידה.
כשנכנסתי הם שמחו לראותי והיא בדקה לי לחץ דם לפני שחרור הביתה, הכל היה בכיוון של סיום.
היא הוציאה לי את האינפוזיה ואני קמתי ללכת ופתאום כל החדר הסתחרר, אז מיהרתי להתיישב שוב.
הרגשתי נורא, נהיה לי חם, וכאלה סחרחורות לא סבלתי כבר המון זמן (ואני רגילה לסחרחורות), אבל האחות התעקשה שאלך לחדר שלי בחזרה.
בקושי הלכתי, כבר לא החזקתי את הכותונת וראו לי כנראה את כל הגב אז מישהי שעמדה ליד האחות (אין לי מושג מי) צעקה "רואים לך הכל" וצעקתי "לא אכפת לי" אז היא צעקה שוב "אבל זה מלוכלך" (כזכור ממש דיממתי), ושוב מלמלתי (אזל כוחי) שלא מזיז לי.
נשכבתי במיטה, רציתי להקיא, החום רק הלך וגבר, וגם הסחרחורות.
הזעיקו את ראש היחידה שוב, לקח זמן מה עד שקראו לו או עד שהוא בא, וכבר חלפו הבחילות וחלק מהחום, הוא אמר שזו ירידה קיצונית בלחץ הדם, ובדק לי שוב דופק שהיה אכן הרבה יותר נמוך בהשוואה לביקורו הקודם, אמר לי לנוח עד שארגיש טוב ואז לשבת כמה דקות, לעמוד כמה דקות, ללכת כמה דקות, לא מייד לעוף משם.
אז כך עשיתי, וכשהצלחתי ללכת התלבשתי והלכנו ליחידה עצמה, שם שמחו מאוד לראות שאני מבקרת אותם ולא להיפך, ראש היחידה אמר לי לשבת שוב וללכת שוב ורק אם זה בסדר ללכת הביתה, אז הלכנו למזנון וישבתי קצת בשמש ובקושי חזרתי, ראש היחידה במקרה ראה אותי בדרכו הביתה ואמר שאם אני לא סגורה על עצמי אז עדיף להישאר במחלקה, אבל בעקרון ניתוח זה דבר שגורם לחולשה וגם לכאב, אז החלטתי שאני רוצה את המיטה שלי בבית, וכך הוחלט.
נסענו לאט הביתה, ואכלתי ונכנסתי לישון.
למחרת עוד דיממתי אבל ביחידה אמרו שזה קורה (כל מי ששאלתי דיממה מעט מאוד או בכלל לא) ושיש שתי הפריות יפות, ולהתקשר יום אחרי לקבל OK ולבוא להחזרה עם שלפוחית שתן מלאה.
סיפור ההחזרה:
שוב הגענו, הרגשתי יותר טוב אבל לא מדהים, חיכינו המון המון המון המון ולא היתה אף מטופלת פוריות אחרת, רק ניתוחים אחרים (ההחזרה היא באותו מקום ממש, עם מעבר קודם במחלקת הנשים, עם לבישת אותם בגדים מצחיקים), אבל בסוף הרופאה שפתחה לנו תיק ביחידה הגיעה ואח"כ גם האחות החמודה, וחיכינו עוד המון וכל הזמן הזה שתיתי בלי להשתין כי חששתי שהשלפוחית לא תהיה מלאה מספיק.
בסוף קראו לי פנימה, לאותו הכיסא ממש, רק שהפעם לא קשרו לי רגליים ולא הרדימו אותי.
בקיר מולי נפתח חלון ואחד מעובדי המעבדה סיפר שיש עובר אחד, 5 תאים, הרופאה מייד אמרה שזה מעולה (לא שיש אחד אלא מספר התאים), אני שמחתי אבל גם התעצבתי על העובר שלא התפתח וגם לא הבנתי למה החלון הזה צריך להיות מול גופי הפעור וחשוף לרווחה (בדיעבד זה לא כזה משנה כי אותו עובד גם החדיר לי את העובר פנימה וראה הרבה יותר מקרוב אז לא ממש מזיז לי שהוא "זכה" להצצה כמה דקות לפני ומרחוק).
ההחזרה היא כמו הזרעה, מכניסים מפשק כמו בבדיקת גניקולוגית רגילה, ואז מכניסים צנתר לתוך הרחם ואז כשהכל במקום מכניסים את העובר.
ההבדל מההזרעה היא שבמקביל עושים א"ס בטני (ולכן מבקשים שלפוחית מלאה).
אז הרופאה ניסתה... המפשק הראשון ברח לה מהמקום, אני לא הפסקתי להגיד שכואב לי, מה שכנראה היה חלקית באשמתי כי פוצצתי את השלפוחית יותר מידי ואפילו הא"ס הבטני לחץ בצורה כואבת, בוודאי כשבמקביל יש לי מפשק בנרתיק.
בין המפשק הראשון לשני הראו לי על מסך את העובר שלי, זה הרגע היחיד שממש חייכתי והתמלאתי אושר, הוא מקסים ומושלם!
אז בקיצור הרופאה הכניסה מפשק שני ולא הצליחה להחדיר צנתר, ניסתה וניסתה והאחות בנתיים מראה לה בא"ס מלמעלה עוד ועוד כדי שההיא תצליח וכלום, אז היא ניסתה צנתר אחר ושוב כלום, אז היא קראה לראש היחידה.
היא אמרה לי שהשלפוחית מפוצצת מידי ולכן כ"כ כואב לי.
עד שהוא הגיע היא ניסתה שוב, ואז הוציאה את המפשק ונתנה לי מעט מנוחה (אם כי נשארתי באותה תנוחה, מאוד מאוד מאוד לא נוח, במיוחד עם שלפוחית כ"כ מלאה).
כשהוא הגיע הוא מייד הנמיך את המיטה, הרים את הרגליים שלי ושינה זוית ורק אז התיישב.
הוא דווקא מצא די מהר (יחסית אליה) את הגישה ועכשיו היא היתה עם הא"ס ולא האחות.
בקיצור, עובד המעבדה (אמבריולוג, נדמה לי שזה השם) הביא את העובר המושלם שלי והתחבר לצנתר או אולי הכניס דרך הצנתר, אין לי מושג.
ואז הוא חזר למעבדה ובדק... והעובר שלי עדיין היה בצנתר שבידיו!
אז הוא היה צריך להוציא אותו לצלוחית ולהעביר אותו לצנתר נקי (ככה ראש היחידה אמר לו לעשות) ואני נשארתי באותו המצב בדיוק, ואז הכניסו לי שוב והפעם הוא כבר לא "נתקע" בצנתר.
ואז אמרו לי לרדת ולהשתין, בקושי רב הצלחתי בכלל לזוז, כל הסיפור שבהזרעה הכי ארוכה שלי לקח 5 דקות - היה חצי שעה!, הלכתי לשירותים ולקח זמן עד שמשהו יצא, וכשחזרתי לבעלי שוב הרגשתי רע - החום עלה וסחרחורות (לא ברמה של יום השאיבה אבל בהחלט לא נחמד), אז נשארתי על הכיסא שמחוץ לחדר הניתוחים, עם הכותונת והחלוק.
אח"כ הבעל בא איתי לשירותים וכשיצאנו אמרתי לו שאני חייבת לשכב אז הגאון הכניס אותי לחדר ההתאוששות, שם נתנו לי מיטה, ובדקו לחץ דם וכשייבבתי נתנו לי אופטלגין נוזלי, ואמרו שאני יכולה להישאר כמה שרק אצטרך ושלא אדאג, יש בנות שההחזרה כואבת להן.
אני חושבת שגם בגלל שהיה לי קשה בשאיבה ובסופו של דבר זה אותו אזור בדיוק - לכן אולי ההחזרה היתה קשה, וכמובן גם הזמן שלקח וזה שלא תפסו לי את הרחם והשלפוחית המלאה מידי וזה שהעובר השובב נתקע לו בצנתר.
אחרי פחות משעה הרגשתי יותר טוב וחזרתי לשירותים עם הבעל ומשם התלבשתי ואמרתי שלום ולהתראות.
הלכנו למחלקת נשים כי צריך להחזיר את התיק, ואז ליחידה שם הופתעו לגלות שעוד לא הגענו הביתה, וקנינו אוכל (נדמה לי) ונסענו הביתה והמשכתי לנוח, את כל אותו היום ולמחרת וגם היום שאחרי.
זהו
כתבתי המון
אני חייבת לכם גם עוד משהו וחשבתי שהוא גם יהיה בפוסט אבל זה נראה לי מופרז אז בהזדמנות.
[1] למען הדיוק אומר שמיקרומניפולציה הוא השם העממי לתהליך שתיארתי אבל למעשה הוא שם כולל לשלל פעולות התערבותיות שעושים לפעמים בתהליך ההפריה, השם המדוייק יותר לתהליך של החדרת זרעון בודד לביצית נקרא ICSI ובעברית מכונה איקסי. זה פשוט תהליך המיקרומניפולציה הכי נפוץ ולכן מי שחדש בתחום קורא לו בשם הכללי.