לא האמנו שהרגע הזה יגיע, אבל זה קרה. אולי יותר נכון להגיד - התאמצנו מאוד להדחיק את שעת השין, אבל המציאות היתה חזקה יותר. או בקיצור - מערכת נענע עברה ממרכז (דרום) תל אביב - לגבעתיים. לא פחות.
ראשית יש לציין שגבעתיים היא באמת עיר מהממת, אבל היות ורוב חברי המערכת הם תל אביבים, היא לא עושה רושם על אף אחד. למעשה, אפשר לנסח את זה באופן דיפלומטי יותר ולהגיד שפשוט, אנחנו לא סובלים את גבעתיים ורוצים הביתה, לרחוב השלושה. איפה שיש הרבה תחנות אוטובוס ואפשרויות משלוחים.
אבל היות וזה לא יקרה, אנחנו מנסים להתרגל לאט לאט למציאות החדשה. לעובדה שיש רק שני קווי אוטובוס שמגיעים לפה, ואין חניה. לחומוס גבעתיים המפורסם, שלנצח יהיה פחות טוב מהבלו-באס שכל כך התרגלנו אליו. ולעובדה שבמשרדים החדשים אין לערוצים חדרים, אלא רק קיוביקלס. עזבו את העובדה שהחדרים בנענע הישנה היו צפופים, שערוץ האוכל עבד מערוץ המחשבים וחצי מערוץ לייף סטייל עבד מהמסדרון. היו חדרים? היו. היתה פינת עישון בחדר מדרגות? היתה. אפילו התאים בשירותים היו יותר גדולים. תראו מה זה, עוד פעם קיטורים. די כבר עם תלונות הועד!
האמת היא שסונג'רתי להכריז על המעבר באופן חגיגי, כי אני כנראה היחידה שמרוצה ממנו. אמנם המרחק מתחנת הרכבת מונע ממני לעשות את ההליכה היומית שלי, אבל המערכת החדשה צבועה בגווני ירוק וכתום, שאלו צבעים שאני נורא אוהבת. יש לציין גם שאנחנו משופעים בחלונות ענקיים, המשקיפים אל אחד האיזורים היותר מכוערים בארץ, ומסנוורים לנו את המסכים. סליחה, זה נשמע כמו תלונה? טעות שלי. הנה, היום התקינו לנו וילונות ונציאנים א"א. אז מה אם זה היה בזמן שעבדנו והקידוחים פצעו לנו את האוזן. העיקר פחות סיבה אחת להתלונן עליה.
גם השירותים משופרים, לפי דעתי. נכון שהתאים קטנים ואפורים, ושבימים הראשונים הבנות נאלצו לנדוד לשירותי הבנים כי לא היה אצלנו אור ומים (לעומת זאת אצל הבנים לא היה נייר טואלט, פרט שולי), אבל היום, שבוע אחרי המעבר, אנחנו נהנות מכיסוי מושב חד פעמיים בכל תא! מדובר בצ'ופר לעכוז שלא יורד לנו מהמשכורת, ועל כך הברכה.
גם המטבח קצת יותר גדול, ועכשיו, כשאוטוטו מסיימים לבנות אותו, אנחנו יכולים לשבת ביחד ולאכול כמו בני אדם, ולא, למשל, לחפש חדר ישיבות פנוי או לרדת לגינה השכונתית. אז אתם רואים - הכול הרבה יותר טוב ואנחנו כמעט מאושרים. עדיין מפריע לנו שאין איפה לעשן, שאין חניה, שהמעליות איטיות להחריד והמשלוחים מגיעים אלינו בשעה וחצי איחור - אבל זה רק בגלל שכאלו אנחנו, קטנוניים.
ועתה, נפתח את החגיגות באופן חגיגי, זאת אומרת עם תמונות
כתום.
כתום והמשלים הטבעי שלו - ירוק.
קיוביקל לדוגמה. במקרה הזה של עורכת ערוץ האופנה, שהצליחה להרים הפקת קיוביקל כבר ביום הראשון, חולת הנפש הקטנה הזו.
הו, מה זה הדבר המשונה הזה?
אמאל'ה!!
(אבל תראו איזה יופי, יש כיסוי מושב)
הנוף הנשקף מהחלון
או ליתר דיוק:
האור בקצה המטבחון
עוד עבודות שיפוצים. אנחנו כבר לא מאמינים שבאמת בונים שם משהו.
חברי הועד הממורמרים בפינת העישון המאולתרת, מתחבאים מהשומר שצועק "לא לחנות פה" וסתם צועק.
