שתי יממות לפני תום השנה האזרחית, עזבה אותנו בפתאומיות הכלבה הכי מפורסמת של המערכת, שקשורה היתה בחוט טבור דמיוני לסגן העורך, ניר נווה. בימים רגילים, שעמוסים בלחץ, מתח, שמחה, שובבות, דדליינים לפרויקטי תוכן, והרבה יותר מדי עבודה על חשבון פחות מדי שעות שינה, היה הכי קל לצחוק עליו, היפוכונדר המערכת ועל אהבתו הבלתי מתפשרת למלכת הפרווה. כשכולנו מחפשים סיבות להמשיך לבוא לעבודה גם בימים פחות טובים כשנראה לנו שאנחנו ראויים ליותר ממנה, נוח למצוא מפלט במישהו קצת יותר מסובב מאיתנו: שממלא את עמוד הבדיקות של דף הבית בתמונות של סופי בכל הגדלים, שמסתובב בכיס עם כרטיס אשראי עליו מתנוססת תמונתה (ובספק אם ההוגה של רעיון התמונה האישית בחברת כרטיסי האשראי חזה שימוש כה מפוקפק), ושמדבר על הכלבה שלו בעיניים מפולבלות כאילו היה מדבר על בת זוגתו לנצח נצחים. אבל האמת היא, שגם אנחנו נכבשנו בקסמה של נסיכת המערכת המדובללת ובקשר המיוחד שהיה לה עם שותפנו לעבודה. והשבוע, שום דבר כבר לא היה נראה כל כך מצחיק.

אפשר היה להגיד על ניר שהוא מגזים, עד אשר נתקלנו פנים אל פנים בצד השני של הקשר. כבר במפגש הראשון התברר כי המלכה סופי היא מלאת חיים, אנרגיות, שמחה, עונג ואהבת אדם – כל עוד ניר נמצא במרחק 2 סנטימטרים, מדודים ובדוקים. גם כאשר הפנתה אל העוברים והשבים אהבה, קפיצות וליקוקים, הקפידה המונה ליזה של ניר להסתכל עליו לאן שלא הלך. עין אחת חצי מתמסרת לאורח, ועין אחת שמורה תמיד לניר. השמחה שלה תמיד היתה מהולה בחשש העזיבה, וגם בהבעת אהבתה לעולם לא היתה מתמסרת – מלבד אל ניר. בימים בהם הביא אותה איתו לעבודה, נדרש צוות מאומן ומיומן להסיח את דעתה כדי לאפשר לו יציאה של 3 דקות לשירותים: זה תמיד נכשל, ואת מאה וחמישים השניות שנותרו עד שובו היינו מעבירים בתחנונים אל הכלבה המייללת והשורטת את הדלת – סופי, הוא ישוב, בבקשה סופי תהיי איתנו, סופי אנחנו אוהבים אותך, סופי אל תדאגי, הוא תכף חוזר. השבוע לבנו נשבר כשנאלצנו להבין איתו שהוא אכן איתנו, אבל סופי לא תחזור.

סופי נפרדה מאיתנו ללא התראה, גופה כשל אל מול איומים שאנחנו לא יודעים להסביר, ומשהו בשמחת החיים של כולנו נפגם, משהו באהבה הטהורה ששורה על המערכת נהיה עכור, משהו בנפש נחרט בצלקת. את השנה החדשה פתחנו בלי סופי, שזנבה המצליף בחיוך מצד לצד לא מברך אותנו, ושחיבוקה החם לא מלווה אותנו. אי אפשר להסביר חוסר, וקשה לתאר את מה שאיננו. ובכל פעם שאפתח את הדלת לחדר שניר יושב בו, אני אקווה שמאחוריה יטופפו הצעדים הקטנטנים ויביטו בי העיניים החומות מלאות הרגש, וכל פעם אגלה מחדש שקר וריק.

אבל החיים נמשכים. נענע הכריזה בפרויקט מיוחד על 2007 אופטימית. ובליל הסילבסטר, הנושק לשלום לשנת 2006 שבה מילאה סופי את הבית של ניר, ופותח את שנת 2007 שבו ימשיך להיות לה מקום בלב, הרמנו עם ניר כוסית וייחלנו בהכי הרבה תקווה ואמונה שיכולנו, שתהיה לנו שנה מלאת אהבה. אז הנה אני מאחלת לניר ולכולנו למצוא מקום בלב גם לאהבות הוותיקות וגם לאהבות חדשות, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה, לזכור את הרגעים הטובים וליצור רגעים חדשים.

http://www.flickr.com/photos/12704907@N00/