ביום חמישי חגגנו לאחי חינה בבית העם של מסילת ציון. היה ממש כיף. עיצבתי את האולם שיראה (כמעט) כמו הדיספליי של חינה שראיתי במוזיאון ישראל בירושלים לפני שנים. המשפחה של גיסתי לעתיד הביאה את כל שאר הדברים האותנטיים ואת ה"חומר" דמוי בוץ שמורחים על הידיים. היו הרבה ממתקים תוצרת בית שהכינו הדודות שלה והמון קפטנים שזה תלבושות מרוקאיות בהמון צבעים. הייתה שמחה גדולה וכולם התחפשו למרוקאים ורקדו וזללו ממתקים. בסיום הערב גם עזרתי לפרק את הכל ועבדתי די קשה יחסית לתקופה האחרונה. בקושי הרגשתי את פיצקי במהלך היום ואם הרגשתי אלו היו תנועות חלשות. חשבתי שאולי היא ישנה כי הגוף שלי מערסל אותה כל הזמן – זזתי המון.
למחרת בבוקר – יום שישי לי ולג' היו המון תכניות – בבוקר לקחתי כמה דקות כדי לבדוק מה איתה. שכבתי על צד שמאל וחיכיתי להרגיש אותה זזה. אני רוצה להוסיף ולציין שזה היה לי לילה ראשון (לא זוכרת ממתי) בו ישנתי רצוף בלי לקום פעם אחת לפיפי. לא הרגשתי אותה זזה כמו בדרך כלל – תנועות חלושות ובקושי. לא נלחצתי כי עדיין לא אכלתי כלום והחלטנו שנבדוק אחרי שנאכל משהו.
אכלנו משהו קטן אצל דודה שלי ויצאנו לסידורים ופיצקי עדיין לא זזה – נסענו לחנות לתינוקות ותכננו להמשיך משם למקום אחר – אכלנו גלידה ופיצקי לא זזה. עצרנו בתחנת דלק וקנינו מיץ תפוזים טבעי שבדרך כלל אח"כ היא בועטת בי שעה בחוזק – והיא לא זזה.
התקשרתי למכב"י והם שלחו אותי לרעננה למרכז בריאות האישה – מוקד חירום. הגענו, התחברנו למוניטור ושמחנו לשמוע שפיצקי שם עם דופק נהדר – אבל עדיין לא זזה.
נכנסנו לרופא (כשחיכינו להיכנס לרופא היא בעטה בי קצת – אבל עדיין מעט יחסית לבדרך כלל), הרופא הציץ עליה באולטרא סאונד וניסה לשדל אותה לזוז במשך כמה זמן והיא בשלה. לא זזה.
אני מרגישה את הלחץ שלי עולה ומחכה שהרופא יגיד לי שהוא רגיל להיסטריה הזאת של לידה ראשונה ואני מחכה לחיוך מבוכה של "איזו טמבלית אני" – שבאתי ככה למוקד חירום ואז אנחנו שלושתנו נגיד – ג'ו, הרופא ואני שעדיף לבדוק מאשר להצטער אח"כ ונצחק לאוויר, נודה לרופא ונצא משם... אבל לא....הוא שלח אותי להגיע מיידית לבי"ח מאיר.
בבי"ח מאיר הלחץ המשיך לעלות קצת, אבל כאן כבר חשבתי לעצמי נו.. זה המקום בו ינפנפו אותי.. זה מקום רציני – בי"ח – כאן הם קשוחים, ראו הכל, כאן יצחקו על ההיסטריה שלי ושל הרופא (נו, רופא מרפאה – מה הם יודעים בכלל מהחיים שלהם) ויעיפו אותי הביתה. נכנסנו למוניטור ולא מצאנו נקודת דופק יציבה וטובה אז נכנסנו לרופאה שהסתכלה עלינו כמו – כן כן..היסטריה של לידה ראשונה...התנשאות מדיקלית אופיינית ולרגע הרגשתי יותר טוב.. זה מוכר זה בסדר..זה הזלזול שחיכיתי לו.
אבל אחרי כמה שידולים והמתנה לפיצקי – המבט של הרופאה השתנה והיא עמדה שם מרוכזת מאוד ורצינית וניסתה לאתר תנועות דמוי נשימה של פיצקי – פיצקי לא זזה. הרופאה נשפה לתוך מכשיר בצמוד לבטן שעושה רעש מצחיק של ברווזים כדי לנסות להעיר את פיצקי והיא לא זזה.
אני שכבתי שם בחושך וצעקתי בפנים – בתוכי, שזה לא פייר שהרופאה רצינית ככה...אני באה לכאן ומוכנה לספוג זלזול.. מה היא לוקחת אותנו ברצינות? מה היא מוטרדת? הדמעות התחילו לצאת לי בלי קול.. דמעות דקות, קטנות – אף אחד לא ראה בחושך.. ונעשה לי קול צרוד של יגון.
הרופאה ביקשה ללכת חזרה למוניטור ומצאה נקודה יציבה של דופק.
התחברנו וג' ליטף והרגיע אותי – למרות שגם הוא היה בלחץ נוראי – ושר שירי ילדים לבטן והבטיח הבטחות ונישק וחיבק – ואחרי כמה דקות הבטן התחילה לזוז.. לא צריך מוניטור ולא צריך כלום.. אפשר להסתכל – פיצקי מזיזה את הבטן.. רואים קצת רגל כאן וקצת ישבן שם..לא יודעת מה פתאום קרה.. היא התחילה לרקוד ולהשתולל ואני מסמנת תנועה ועוד תנועה ועוד תנועה והן מתווספות ומתווספות ונעשות חזקות יותר ויותר.
וג' ואני מתמוגגים והלחץ מתחיל לרדת לאט לאט. הכל קטן עלינו עכשיו...הרופאה נכנסת ומאשרת בחיוך את שאנחנו כבר יודעים.
נשארנו מחוברים בכל זאת כשעה למוניטור למרות שהכל היה תקין... נכנסנו לרופאה לקבל שחרור מביה"ח
והיא חייכה אלי חיוך רחב מאוד ואני אליה והודינו לה כמה פעמים והרגשנו הרבה יותר קלילים והגוש בגרון עף....אני לא יכולה לתאר את רגעי הזוועה שעברו עלינו..
אח"כ, אחרי שסיפרנו לכמה אנשים אז שאלו אותי אם הייתי מאוד פעילה פיזית אתמול ואמרתי שכן ואמרו לי שזה בגלל זה וזה נורמלי...פיצקי התנמנמה לה וזהו...יופי..וזהו. אני כל כך אוהבת אותה שזה צובט.
החלטנו לחזור חזרה הביתה ולא להישאר לראות חברים.. היינו מותשים פיזית ונפשית כל כך.
פיצקי ממשיכה לבעוט, להשתולל ולצעוד שמאל ימין על קיבתה של אמא.. חמסה חמסה חמסה, תפו תפו תפו, מלח מים מלח מים מלח מים...
אושר ועושר לכולכם
ק'
