שבוע 40 ופיצקי עדיין רוקדת על הצלעות שלי בכוריאוגרפיה מכאיבה במיוחד.
ביום שלישי האחרון שהיה יום המנגלים הלאומני. אחרי כוס שוקו התחילו לי כאבים חזקים בבטן. בהתחלה חשבתי שזה מארוחת הבוקר אבל ג' שכבר כמה שבועות מתזמן כל התכווצות נרתיקית, בטנית, מצחית וכן הלאה התחיל לתזמן והבנו שכאבי הבטן האלו מגיעים בקצב קבוע שחוזר על עצמו כל שלוש דקות בדיוק. בכאב שנמשך דקה ארוכה. התחלתי להתפתל על המיטה מכאבים מצד אחד בצער (...תלדי בנים), מצד שני בהתרגשות ושמחה. התקלחנו בזהירות..המים הרגיעו את עצמת הכאב קצת שעדיין חזר על עצמו במרווחים קבועים ואז ישבתי על כדור הפיזיו כאשר ג' מתעופף סביבי בכל הבית ומארגן ומכין דברים לנסיעה לבי"ח. החלטנו לנסוע – כי בכל מקום כתוב שצירים כל חמש דקות זה מספיק כדי להעיף אותנו לבי"ח שנמצא במרחק חצי שעה מאתנו ואצלנו הצירים היו כבר כל שלוש דקות. אני הפסקתי להתפתל ונכנסתי לתוך מעין אפאטיות מגוננת, עדיין על הכדור, עדיין הבית מתעופף סביבי.. כל שהיה עלי לעשות זה לענות לשאלות של ג' בכן ו/או לא. שיחייה.
נסענו לבי"ח הצירים הגיעו בזמן כל שלוש דקות במשך כל הנסיעה. עצרנו לקנות ארטיק זריז בקיוסק בדרך כי הייתי חייבת משהו קר בפה ולא רציתי להגיע היסטרית ליולדות ולגלות שאנחנו רק בהתחלה.. חשבתי לעצמי הצירים יתחזקו והרווחים יצטמצמו - נגיע ונלד..אה?!
נה בעין.
הגענו ליולדות והצירים הפסיקו.. אחרי שעתיים וחצי מתוזמנים, חזקים, מדויקים, מבטיחים... נווווו.
מה שנשאר זה רק הסטרס של פיצקי במוניטור ודופק מהיר של שתינו שהוא נורמלי לגמרי במצב של פוסט צירים/לידה. אבל שתיים עם לשון בחוץ ובלי צירים ובטח שבלי לידה ועוד החליטו לאשפז כדי לבדוק את הסטרס של פיצקי גם בחמש בערב וגם בעשר בלילה ולמחרת...בעסה.. וגם נתנו לי אינפוזיה....היה אוקסיטוצין או לא???? בלי פתיחה בכלל ורק עם חמישים אחוז צוואר מחוק ורך....זהוווו????
העברתי לילה לבן עם אסימוב וופלים שוקולד ליד התינוקיה.. בזמן שג' ישן במיטה שלי במחלקת יולדות. למרות שאסור ביקשנו רשות משותפתי לחדר שהייתה ממש מתוקה וציינתי קלות בפני אחת האחיות את זה שהוא אתי. מחלקת יולדות, חדר לידה והתינוקייה שם עושים רושם מעולה..שבגלל זה בחרנו ללדת שם (בזיו)..אבל אף פעם אי אפשר לדעת לפי רושם ראשוני בסיור מקדים ובאשפוז הקצר הנ"ל הם הוכיחו אנושיות מקסימה.
בבוקר הגיע רופא נחמד וישר אמרתי לו שישחרר אותי כי המוניטור בסדר ופיצקי זזה ואני בסדר וכולם בסדר ואני לא יכולה להיות בבי"ח סתם כי זה מחרפן אותי... אז הוא אמר לי להגיע לחדר טיפולים לשילוש הקדוש...מוניטור, אולטראסאונד, פתיחה ולפי זה נחליט..
פיצקי, הפרפורמרית (כמו אבא שלה), החליטה לעשות דאווינים בכניסה לחדר טיפולים ליד כל שאר ההריוניות במעקב שהגיעו בבוקר וקיפלה אותי לשתיים מכאבי צירים שהגיעו פתאום....חזזזזקים.
ג' מבסוט, מתחיל לתזמן...אנחנו נכנסים לרופא מקופלים וכל הנשים מאחורה מעודדות אותי.. קדימה קדימה....תלדי..האהאאה...אני נשכבת על מיטת הטיפולים מרגישה כמו ג'וק מעוך והפוך שממשיכים לרסס אותו למרות שהוא עומד למות...והרופא צוחק עלי...רצית ללכת אה.. עם כל הקרעכצן הזה...את נשארת כאן.. וכדי לשכנע אותי להישאר הוא גם בדק לי פתיחה...בזמן שאני מקופלת מכאבי צירים (כמו ג'וק הפוך..כן) על המיטה וצחק עם פיצקי במוניטור על האמא הממהרת שלה.. וכולם התמוגגו.. הייתה אווירה חגיגית...
ואני רק חשבתי על ג' שעמד שם עם התחתונים והמכנסיים שלי ביד שלו וחשבתי שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו ושאני אוהבת אותו המון. ושהלוואי שתצא לידה כבר מכל הקרעכצן הזה...
חזרנו לחדר והלכנו לשבת במרפסת מול הנוף המדהים ולעבור את הצירים שם. הצירים לא היו סדירים והם הפסיקו אחרי עשרים דקות בערך מרגע שיצאנו מחדר הטיפולים. כמו שאמרתי.. דאווינים וזהו...
ג' הלך להביא לי ארוחת בוקר, אכלנו ביחד, עברתי את המוניטור שהיה תקין להפליא, לחץ דם תקין להפליא.. ואז התברר לי שמשחררים רק בין 10 ל-12 בבוקר....מהר מהר דיברתי עם האחות והסברתי לה שצירים לא סדירים יכולים להמשך גם שבועיים ושאני לא יכולה להעביר עוד לילה בלי שינה במסדרונות מחלקת יולדות....היא דיברה עם הרופא התורן והוא שיחרר אותי על דעת עצמי.. ז"א חתמתי על סירוב אשפוז והכל נעשה באופן נעים ביותר ומתחשב.. הסבירו לי שזה רק נוהל (כיסוי תחת כזה) ושהכל בסדר. ונסענו הביתה. סחוטים.
אנחנו כל כך רוצים כבר להכיר אותה. להחזיק אותה, לנשק אותה.
בואי פיצקי..נו.
אביב שמח לכולם,
ק'
