רוב ההנהלה הבכירה בערוץ מורכבת מאנשים נעימים ונחמדים שמשרים אווירה נינוחה וחברותית על העובדים הזוטרים יותר של הערוץ. אנשים הרחוקים מהסטריאוטיפ של מנהלי תאגידים, מהעניבות ומצגות הפאוורפוינט. אך ידוע שבטבע כל תגובה גוררת תגובת נגד וכל כוח המושך אל כיוון אחד מוליד כוח נגדי המאזן את המגמה. הכוח הזה, בערוץ 10,הוא קובלנץ האיום. לא לחינם זכה קובלנץ לכינוי הזה. עובדי הערוץ נבהלים למראה צילו וקול נעליו הנוקשות כאשר הוא מהלך במסדרונות. הנשים מסתגרות במשרדן והגברים (מעטים אשר יהיו) מתחבאים מתחת לשולחנות, ידם האחת אוחזת באלת בייסבול והשנייה רועדת בתנועות של תפילה ובקשת חמלה. כאוס הוא חושב, בלעדיו היה כאוס. אנשי הטלוויזיה רכים, יאפים, נהנתנים; הם שוכחים שהם נמצאים במקום עבודה ושבסוף היום החברה שמעסיקה אותם איננה מועדון אלא תאגיד מסחרי שעיניו נשואות אל השורה התחתונה. הוא עשה את זה בגלגל"ץ. הוא שינה אותם. הוא גרם להם להבין. יש הטוענים שהוא הרס את התרבות בארץ. הוא מאמין שהוא עשה סדר. הוא לימד את העובדים משמעת ונתן למאזינים את מה שהם באמת רצו. בעודי כותב את המילים האלו, חושיי עומדים על המשמר שמא יפסע אל כיווני. שיט. אני חושב שהוא בא! כולם להתחבא ובחייאת דינק איפה האלה!? הצילו!