הישרדות זו לא רק תוכנית טלוויזיה, בשביל אנשים מסוימים זו דרך חיים. האנשים הללו הם העובדים בארץ הטלוויזיה. אנשים קטנים העומדים בצילו של איש גדול. האיש הזה הוא לא אחר מאשר קובלנץ האיום. בשקט בשקט, אט, אט, הוא טווה את מהלכיו ומהלכיהם של כל סובביו ממגדל השן. צריח לג-7, שח, שח-מט.

 

הוא לא רואה את הנולד, לא... הוא יוצר אותו, גורם לו לקרות, נותן לו צורה על פי גחמותיו ורצונותיו. והמסדרונות דוממים. ואנו שוכבים, מחובקים אחד לשני כדי לשמור על חום, כי האש כבתה מזמן, ואבן אש אין לנו. רק אלת בייסבול. אותה אלה שהיא פק"ל לכל עובד מיום א'. לא ג'יבארו ולא סבאנה - כולנו ביחד בעסק הזה, מאוחדים אך מודעים לכך שכשהאזעקה נשמעת והדברים מתרחשים - כל אדם לעצמו. וקובלנץ במשרדו, מביט על הכל ועל כולם עם חצי חיוך. תמיד יכול להיות יותר טוב, הוא חושב - יותר מהודק, יותר יעיל.

 

אם הוא היה יודע שאני כותב את המילים הללו הוא היה תולש לי אצבע, אצבע, ותולה בקבלה למען יראו וייראו. אבל הוא לא בן אדם רע - הוא בסה"כ רוצה בטובתנו. לפחות זה מה שאנחנו אומרים לעצמנו, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, חודשים... שנים...

 

לאחרונה אני חושב שהוא נהייה מודע אליי... אין לאן להימלט. אין רחמים.

 

אני מולו - אחד על אחד. וזה יקרב בקרוב. קרוב מדיי...

 

לקריאת החלק הראשון - לחצו כאן!