אתמול הייתי במסיבת ההשקה של העונה השנייה של לאהוב את אנה. המסיבה התקיימה במועדון/בר שיקי ואפלולי שנקרא "המסגריה" - חלל ענק עם ספות עור בצידיו, ובר מפואר לכל אורכו. בד"כ במקומות מהסוג הזה, שהמוזיקה מפמפמת, ואין חצר או פינה שקטה - אני בצרות. המצלמה הצנועה שלי מצויידת אך ורק במיקרופון פנימי ודורשת סביבה פחות רועשת כדי לקיים שיחה. ככל שהשעה התקרבה לשעת ההקרנה, התבאסתי יותר. הכנתי מבעוד מועד שאלות, ושאלות המשך ועקיצות.. והכל לשווא. אוף. אז ההקרנה התחילה וכבר ממש הייתי בלחץ, ידעתי שהסלבים ילכו אחרי ההקרנה ואני אוותר עם צילומי אווירה בלבד. אחרי ההקרנה (של פרק נפלא אגב) ראיתי את תרחיש האימים שלי מתגשם לנגד עיני ואז נתקלתי באחת הנשים היפות והמגניבות שאני מכיר - יאנה גור (אנה בשבילכם). יאנה הייתה באקסטזה - זו הפעם הראשונה שהיא ראתה את הפרק וזה מאוד ריגש אותה. היא תפסה אותי ואמרה לי "אתה צריך אותי לראיון?". אמרתי בוודאי, והתכוונתי להוביל אותה החוצה, ואז החבר של יאנה, דוד (איש יקר בפני עצמו), הציע שנרד למטה במקום. למה לא? ירדתי במדרגות ונגלה בפניי חדר המתנה מרווח מחוץ לחדרי השירותים עם ספספלים מרופדים משני צידיו (יוריקה!). חיכתה לי שם גם הפתעה נוספת - מיכל סיאני מהישרדות (לבושה במיני נדיב שהראה בדיוק למה היא זכתה לתואר "הרגליים של המדינה").
פתאום מיכל ויאנה החלו לדבר כמו שתי חברות וותיקות שלא נפגשו כבר זמן רב. מה מסתבר? שמיכל ויאנה מכירות מהעבר ושהן עבדו באותו הבר ביחד, ושמיכל עקבה אחרי הקריירה של יאנה במשך השנים וכבר משלהי הימים ההם היא האמינה שיאנה תגיע רחוק. תפסתי קצת אסרטיביות והושבתי את שתיהן על הספסל וביקשתי שהן יתנו לי את הסקופ הזה. ואיך זה יצא? בוא נאמר שסיימתי את הערב עם חיוך רחב מפה לפה. בלעדי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
