צחוק מושתל - מנהג וותיק בטלוויזיה. מצד אחד - מלאכותי ומאולץ, מצד שני - יוצר אווירה, ומעודד "צחוק מדבק". האם מדובר בעלבון לאינטלגנציה של הצופים? האם זה עוזר ואולי אף רצוי?
בסיטקומים ניחא, אני מקבל את זה כאחד ממאפייני היסוד של הז'אנר, למרות שבשנים האחרונות תוכניות כגון "משפחה בהפרעה", "המשרד" ו"סקראבס" הוכיחו שאפשר גם בלי (יש לציין כי קיים ויכוח אם התוכניות הללו נכללות בז'אנר ה"סיטקום" - לדעתי לא). בתוכניות מערכונים, השילוב של האלמנט הזה פחות נראה לי, וזאת למרות שהנוהג המקובל מנוגד לדעתי (ראו ערך "כפיות" ו"קצרים"). מה דעתם של עידן אלתרמן ויעל לבנטל על הנושא בהתחשב בכך שהתוכנית החדשה שלהם ("לא לפני הילדים") נטולת "צחוק מושתל"? האם ההחלטה הייתה חדה וחלקה? האם היו להם לבטים? מה הכריע את הכף?
צפו בהצצה נוספת מהראיון המשותף שלי איתם שיתפרסם ביום חמישי:
לדידי: אני לא סגור על עצמי בנושא הזה - אני נוטה ל"נגד" ברוב המקרים.. אך מאידך, אולי זה לא כל כך "שחור לבן" (בכל זאת אהבתי סיטקומים בחיי)... מה דעתכם?
בונוס: מערכון נוסף ומשובח מ"לא לפני הילדים" - שי גולדשטיין עובר דירה:
עדכון: תודות לדרורית מצאתי את המערכון שעוסק בסוגייה הזאת ממש ב"לא לפני הילדים " - שותפים ונהנים: