אני מביעה מחאה חברתית פוטנציאל מבוזבז

אני מביעה מחאה חברתית
ש: "לֶמה אתה הכי מתגעגע?" מראיין חדשות 10 שואל את אחד מהילדים במאהל האמהות החד- הוריות בירושלים).
ת: "לסוני פלייסטיישן שלי" (משיב הילד בתמימות).
הנה morcarmon זה מה שמפריע לי במאבק של ויקי כנפו.
אני יודעת שיש בזה התנשאות, אבל כשמישהו צועק: "אין לי כסף. תתנו לי", אני שואלת: "אין בעיה אדוני. מהי התוכנית העיסקית שלך? בוא נראה את התקציב אל מול ההוצאות".
כשמישהו מבקש ממני לשלוח יד לכיס ולממן אותו, אני מרשה לעצמי להיות גסת רוח, ולבדוק מה אני מממנת. האם את הלחם שלו, או שמא את השמנת.
עופרניקוס דן בעבר בנושא דומה כאשר תהה כיצד למובטל שמתקשה לגמור את החודש יש כסף לסיגריות.
אצל אליאנה (בתגובות) התפתח דיון בנושא מכיוון אחר: האם עלי לתרום לכל פושט יד, או שמא מותר לי לסנן ולהחליט למי לתרום.

אני אישית נוטה להתייחס למאבקים חברתיים בציניות מסויימת. יש למאבקים האלה נטיה להסתיים בקול ענות חלושה. בסוף תמיד נמצא הפתרון שמסייע לשני הצדדים לרדת מהעץ עליו טיפסו מבלי לפתור את הבעיה לגופה. המצוקה כמובן שבה ועולה על פני השטח לאחר חודשיים בדיוק. מישהו יכול להצביע על ההישג הגדול שהשיגו הנכים בשביתתם? היום רובם מודים שהמאבק נכשל.
ההימור שלי: בספטמבר יהפוך מאהל החד-הוריות להערה היסטורית. לאותם ילדים יהיה לפחות סבבה של חיבור בנושא: "מה עשיתי בחופש הגדול" (עמדתי והחזקתי מגפון ליד פיה של אמא, כדי שכל עמישראל ישמע אותה צועקת בפריים טיים מילים גסות).

וקצת באותו ענין (ובאיחור היסטרי) - היתה כאן איזו התלהבות תקשורתית מהמהלך של כמה חדים (גברים ונשים הנושאים לבד בעול אחזקת המשפחה), שנכנסו לסופר וגנבו מכל הבא ליד.
שוב, יכול להיות שהיצור הקפיטליסטי הקטן שבי מדבר, אבל גניבה זו גניבה זו גניבה. נכון שעל גניבת כיכר לחם לא צריך להנתן אותו עונש כמו שניתן על גניבת 25 מיליון ש"ח, אבל להפוך גנב לגיבור? להפוך את אקט הגניבה לאקט ראוי להערצה?
רבותי וגבירותי הגנבים - לא דפקתם את הממשלה וגם לא את חברת עלית-שטראוס. דפקתם את מנהל הסופר האומלל שמימן את הגחמה התקשורתית שלכם מכיסו. מקווה שנהניתם מהמילקי.

במהלך שיטוטי באינטרנט הגעתי לאתרה של שרית פרקול ושם מצאתי ראיון הזוי עם בעלת הבלוג "האקווריום".
לא רוצה להשמע נעלבת, או משהו, אבל ראבק, מה אני? עז??? אני נמצאת פה כבר למעלה משנה ויש אפילו 5 אנשים שקוראים אותי קבוע. מה בדיוק אמור להביע הציטוט הבא:

"ש: מי הם באמת הסלבריטיז של ישרא? הדוגמניות, השחקנים, הפוליטיקאים והכדורגלנים של הזירה?
ת: יש את נורית שהיתה צ'פי בעבר, היא מהמסתובבים (רואים את התגובות שלה בכל בלוג) יש את הקליקה של עומר, גולדפיש ופלסטיק, כולל הנספחים - החצילה, בננה בפיג'מה, וכל החברים שלהם. אסטרו ובסדר הן בחזקת קליקת הגותיות, אני חושבת, הן ועוד כמה. מאליס אין צ'יינס, מובילה חברתית. השרמוטה עם הסטנדרטים, חתולה שחורה - לא יודעת בדיוק לאיזו קטגוריה לשייך אותן אבל גם הן ידועות בציבור. מהוותיקים יותר יש את טיני (טינאייג'ר) נוי-נוי (וירטואל קרמבו). הנערה בג'ינס, ראנצ'וק, וכמובן הבלוגריות מעבר לים - פינוקי, פידי, קים.
...
ש: אקווה, אז מי הרווק המבוקש של הזירה?
ת:ארז-ברז. אין עליו, הוא המלך. אריקון זה 'לזקנים'. קחי בחשבון שרוב האוכלוסיה הפעילה בישרא לא עוברת את גיל ה-25 בערך".

כ"כ הרבה תהיות. כ"כ מעט זמן וכסף לפסיכולוג טוב כדי לפתור אותן.

ועדכונון אחרון: שבוע 7 + כמה ימים. נצפה דופק.
חוצמזה בחילות, עיפות, חצקונים, הורמונים סוערים - סטנדרטי.

נכתב על ידי nina, 16/7/2003 14:08, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, חלק מהבלוגספירה
56 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אליאנה ב-11/8/2003 19:21

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.