"השתגעת???" עונה לו הפולניה "הכנתי את זה לשבעה".

בימים האחרונים גם אני מרגישה כמו אותה פולניה. המנוח עדיין חי, אבל כבר התחלנו לתכנן את השבעה. 

אביו של בעלי אושפז במצב קשה בבי"ח. זה לא בא לאף אחד בהפתעה. בחודש האחרון הוא כבר עבר מהבית להוסטל גריאטרי. המטופל הכי צעיר בהוסטל, ומכיוון שהוא כ"כ צעיר, הוא גם מכסח את כל הצוות במכות. הם רגילים לזקנים שברירים בני 80 פלוס, שלא מתנגדים כשמחליפים להם חיתול, אבל מול גבר בן 65 הם נותרים המומים.

לפני כמה ימים הוא חטף דלקת ריאות, ואושפז במצב קשה בבי"ח. עכשיו מחכים לראות האם הוא ישרוד את זה או שהוא ימות.

אם כבר, היתה הקלה מסוימת באישפוז של חמי בבי"ח. תחושה שסוף-סוף הסוף מתקרב, גם אם באיחור של כמה שנים. כולם חושבים את זה, אבל מתביישים לומר. במצב בו חמי נמצא, טוב מותו מחייו. אין שום ערך להישארותו בחיים. הבן אדם שפעם שכן בגוף של חמי נעלם ממזמן, ומה שנמצא שם זה יישות נטולת יכולות קוגנטיביות, נטולת יכולות תיפקודיות ונטולת יכולות תקשורתיות. 

אני חושבת שביחד עם מתן האבחנה על מחלה קשה המדרדרת אדם למצב סיעודי, הרופאים צריכים לתת לחולה קוקטייל כדורים, ולומר לו: כשתרגיש צורך קח את זה. אמא שלי טוענת (ונדמה לי שכבר כתבתי את זה פה פעם) שיצר החיים חזק מהכל, ושאנשים לא ממהרים להתאבד, גם כשהם יודעים שמצבם סופני. אני חושב שהסיבה שאותם אנשים לא ממהרים להתאבד, היא שאין להם אפשרות אלגנטית ונטולת כאבים להתאבד. לא לכולם יש אקדח שאיתו אפשר לחסל את החיים תוך מיקרו שניות ואפס כאב, ולא לכולם מתחשק לצנוח 10 קומות למטה, כשבדרך הם יכולים לראות מה השכנה מהקומה החמישית מבשלת לארוחת צהריים. קוקטייל תרופות קטלני יכול לתת דרך מוצא נוחה, נקיה, ונטולת כאב לכל לחולה סופני שמגיע למסקנה שקדושת החיים אינה ערך מוחלט, ואינה מצדיקה חיים בכל מקרה.

סיימתי להכין את הגפילטע פיש, ולהגג על המתת חסד. עכשיו  נשאר לי לראות מתי חמי ישתחרר מביה"ח להפתעת כולם, למלמל כמו כולם: "הגוף שלו מאוד חזק, למרות שהמח כבר מת ממזמן" ולחכות עם הגפילטע פיש לפעם הבאה בה הוא יאושפז.