אני בעיצומים
לא לעשות כלום זה משעמם. מאוד מאוד משעמם.
אחרי שסיימתי לקרוא את העיתון מכריכה אל כריכה (כולל מודעות כינוס הנכסים שבסוף), אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו הכה אופנתי של דן בראון נשאר לי לבהות במסך המחשב ולתהות למה הגעתי היום לעבודה, ולא הודעתי שיש לי מיגרנה או משהו דומה לזה.
הניגוד בין חוסר המעש פה בעבודה לבין טונות המטלות שמחכות לי בבית, מוציא אותי מדעתי. אני יושבת כל הזמן וחושבת מה אני צריכה לעשות אחה"צ, ואיך אני מתכננת נכון את הזמן, ובינתים אני בוהה במחשב, ומנסה להתחמק ממרים, האחראית על הנקיון פה במשרד (ועל עוד כמה מטלות כולבויניקיות), שגם היא (בהעדר טלפונים) משועממת, ועסוקה בלחטט לי בשולחן ולחרטט לי במח.

הגעתי למסקנה די אכזרית מבחינתי: לדבר על הילדים שלך זה כיף גדול. לשמוע על ילדים / נכדים של אחרים זה שיעמום תחת רציני.
שמישהו יקח רובה וירה בי אם היא עוד פעם אחת נכנסת לחדר שלי ומתחיל לדבר על ליאמי הקוש-קוש מאמי שלה.
אהההההההה....
כבר התקשרתי לבעל פעמיים במטרה להעיף אותה מהחדר שלי. השיחה ביננו הלכה ככה:
הבעל: "כן נ'. משהו דחוף? אני באמצע משהו"
אני: "כן, דחוף ביותר. תקשיב..."
בשלב הזה מרים מבינה את הרמז ויוצאת לי מהחדר.
אני (בלחש): "סתם, לא רציתי כלום. רק רציתי להעיף את מרים מהחדר שלי"
טווווווווווווווווווווווווווווּ.............
אני ממשיכה להחזיק את הטלפון ולעשות כאילו אני עדיין מדברת.

למרות חוסר המעש, אני עיפה. עיפה מאוד.
מס' 3 מקפיד להשכים אותי כל לילה לפחות פעמיים.
אני חושבת שמי שאינו הורה לא מכיר את העייפות הזו. זה לא כמו עייפות אחרי לילה לבן, זו עייפות מצטברת של 10 חודשים (במקרה שלי) שבהם הגוף לא קיבל יותר מ-3 שעות שינה רצופות. עיפות שגורמת לי לנהוג כמו נהגת שודים שרק אתמול קיבלה רשיון לאחר 10 שנות שלילה. עייפות שגורמת לי להכניס את הטלפון הסלולרי למקרר, ואת הבקבוק של הילד לתיק של העבודה. עייפות שגורמת לי ללכת לכיוון השירותים, ולא להבין מה בעצם רציתי לעשות שם.

לפני כמעט חודשיים טסנו לסופ"ש בבודפשט. כמה שעות לאחר הנחיתה חיבקתי את המיטה הרכה בבית המלון וישנתי 10 שעות רצוף. 10 שעות רצוף! זה היה החלק הכי כייפי בטיול.שמור   בטל