לאנשים דתיים יש חיבור מאוד מיוחד לתפילת מוסף של יו"כ. לא יודעת למה דווקא התפילה הזאת מוציאה מהם את כל האמוציות (אולי כי היא הארוכה ביותר בסידור התפילה היהודי), אבל אנשים מתחברים לנוסח מסויים, ומוכנים לעשות הרבה כדי לשמוע דווקא את הנוסח הזה במהלך הצום. הכרתי כאלה שהתארחו כל יו"כ כדי לשמוע את המוסף של החזן אליו התרגלו בילדותם, הכרתי כאלה שחצו חצי עיר ברגל כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו, והכרתי כאלה שחזרו לישיבה והסכימו לישון על מיטת סוכנות רק כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו.הנוסח שאני אוהבת הוא נוסח מעורב של החזן ששמעתי בילדותי במושב ושל סגן מנהל האולפנא שניהל כל יו"כ תפילה מופתית, הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינה רוחנית. אני לא יכולה לחזור לאף אחד מהחזנים האלה. לגבי הראשון, אין לי מושג אם הוא חי או איפה הוא מתפלל היום. לגבי השני, הוא פרש לפני כמה שנים, ובכל מקרה לא הייתי חוזרת לאולפנא ליו"כ כי יש לי היום משפחה.
האמת היא שהאמהות שלי היא בדיוק הנקודה שמונעת ממני להנות מתפילת יו"כ (ולקוראי החילוניים אומר, שיש הנאה בתפילת יו"כ, וזו דווקא לא הנאה מזוכיסטית הנובעת מעמידה של שעות על הרגליים ללא מזון / משקה). כדי להנות מהתפילה צריך לבוא אליה בראש נקי. התפילה של יו"כ בונה את עצמה לאט לאט, נדבך על גבי נדבך. מתחילים מתפילה קלילה ופשוטה ולאט לאט עם הרעב והקושי של הצום, התפילות מעמיקות בחפירה הפנימית ובבקשת הסליחה. הוידוי הראשון, שנאמר על בטן מלאה, הוא וידוי מהיר, שעוברים עליו בלי הרבה מחשבה. בווידוי של מוסף כבר מתעמקים בכל מילה ומילה של הוידוי, ומנסים לבדוק מה באמת עשיתי מתוך הרשימה, ומה זה אומר עלי. שיא תפילת מוסף, מבחינתי, היא תפילת "ונתנה תוקף" שמעמתת את המתפלל עם הצד המעשי של יום הדין (חטאת, נשפטת, זה מה שיכול להיות העונש שלך: "מי בחרב, מי במגפה, מי ברעב ומי בצמא"). כאמא אין לי את הפריבילגיה להגיע לתפילה בראש שקט, ולהתרכז בה מספיק זמן כדי שהיא תעבוד עלי. אני מגיעה לתפילת יו"כ כשהראש מלא במחשבות על הילדים (הם אכלו מספיק בסעודה המפסקת? הם בתפילה או בגינה? הילד שצורח שם בחוץ זה שלי או של אמא אחרת?), אני מנסה לומר וידוי תוך כדי שאני מוודאת שהילדה לא מפריעה למתפללות אחרות, אני מקשיבה ל"ונתנה תוקף" אבל בעצם מתכננת מתי ללכת להכין צהרים לילדים. כבר 11 שנים שלא יצא לי להתרכז בתפילת יו"כ ולהרגיש אותה. הדרך היחידה שבה אני מרגישה את יו"כ זה דרך הצום והסחרחורת (שהשנה, אגב, היתה מהגרועות שידעתי).
כבר 11 שנים שאני שומעת נוסח תפילת יו"כ שאני לא אוהבת ולא מתחברת אליו. אחרים באים ממרחק כדי לשמוע את החזן שאני מקטרת עליו, אז אני מניחה שהוא לא כזה גרוע. אני לא יודעת אם הקושי שלי עם התפילה שלו נובע מכך שאני רגילה לתפילה אחרת או מכך שבאותן 11 שנים לא יצא לי מעולם לשמוע את התפילות שלו מההתחלה ועד הסוף בלי הפרעה. לפעמים אני מתגעגעת להתחברות הזאת ליום ולתפילות. אני יודעת שההורות היא המשימה שלי עכשיו, והיא דוחה דברים אחרים, אבל יש בי חלק, עמוק יותר מהתודעה שלי, שמאוד מתגעגע.
אגב, כל התעלות רוחנית נגמרת בסופו של דבר בשפל. לא היה מועד מופרע יותר באולפנא מהלילה שהגיע בסוף צום כיפור. כל ההתעלות הרוחנית של היום נשברה בהשתוללות מטורפת עד לשעות הבוקר. מסכנים השכנים.
גמר חתימה טובה לכולם!