1/1/99
ככה זה התחיל, וככה זה נגמר.
הפסיכולוגית אליה הלכתי בעבר אמרה שהכתיבה בבלוג שיחררה אותי.

יש הורים שכשאומרים להם שהילד שלהם סובל מבעיה כלשהי, הם ישר נשברים ומתחילים לרחם על עצמם ולבכות. מצד שני יש הורים שמיד נערכים לקרב - הם נכנסים לאינטרנט שולפים את כל מה שהם מוצאים על הבעיה של הילד, ועל דרכי הפתרון, ומקדישים כל דקה פנויה מזמנם לקרב בבעיה.
בכל הנוגע אלי, הידיעה שלבת שלי יש בעיה מצאה אותי דווקא מבולבלת. לא ממש ידעתי איך להגיב. לא היו לי דמעות, למרות שידעתי שמצפים ממני לבכות. לא הרגשתי צורך לצאת לקרב, למרות שרגש האחריות האימהית אמר לי שאני צריכה לעשות זאת. העדפתי פשוט להדחיק.
היה סבבה להדחיק עד שלב מסויים, בו נרמז לי שעלי לפנות לפסיכולוג.

אני חושבת שהרגע בו הבנתי שאני בבעיה היה במסיבת יום הולדת 4 של הבת שלי. היינו בגן בהרכב מלא והגננת ביקשה שנספר קצת על הלידה של מס' 1 ואיך היא היתה בתור תינוקות. ניסיתי למצוא אנקדוטות משעשעות, אבל התמונות שרצו לי בראש היום של דם, טישטוש, גוש חום שמונח עלי, המון צינורות, אינקובטור, צרחות של תינוקת קטנה שדוקרים אותה בפעם האלף, צינור זונדה עם חלב אם שאוב, ציפצוף של מוניטורים וניתוק של חודשיים מילדה - הורות על hold. הבלק אאוט הקפאון שנפלו עלי באותה מסיבה שיכנעו אותי לפנות לפסיכולוגית. בהתחלה חשבנו שאנחנו פונים בגלל הילדה, אבל הסתבר שהילדה נורמלית לגמרי. ההורים הם אלה שקצת דפוקים.

לא שפתרתי את כל התיסבוכים האישיים שלי בפגישות עם הפסיכולוגית, אבל השיחות איתה עזרו לי להתמודד עם חלק מהשדים שכרוכים בגידול ילדה קצת שונה.
כנראה שבכל זאת עשיתי משהו נכון בגידול שלה, כי במסיבת יום ההולדת שחגגנו לה בבית ביום חמישי האחרון, גיליתי שהבת שלי כוכבת בגן. כל החברות שלה הגיעו וכירכרו סביבה, כאילו היא מלכה שכולם מחכים למוצא פיה. היה מגניב לגלות שגידלתי ילדה סנובית להפליא עם הערכה עצמית גבוהה.
אני חושבת שפיצחתי את הסוד של מקובלות חברתית: יופי, אסתטיקה וחוש הומור טוב.
אני מקווה שזה ישאר ככה גם בשנה הבאה (כיתה א'! באחס!).
שמור   בטל