ששש... אל תפריעו לי להדחיק
אנשים שאוהבים להדחיק - כמוני למשל - מתקשים להתמודד עם הזיקנה. היא מפריעה להם לעשות את מה שהם הכי אוהבים: להדחיק.
כשזה מגיע למוות מתאונות דרכים, פיגועים, מחלות - המדחיק תמיד יכול לומר: "לי זה לא יקרה", אבל כשזה מגיע לזיקנה, אפילו המדחיק המוצלח ביותר, לא יכול להתעלם מהעובדה שבצורה זו או אחרת חייו מתישהו יסתיימו, ואם זה לא יהיה בתאונת דרכים, פיגוע או מחלה, זה יהיה מזקנה.
הזיקנה מעמידה מראה לא נעימה מול פני המדחיק, ומעמתת אותו עם העובדה שבסופו של דבר לא הכל "יהיה בסדר".

ניסיתי לברוח מסבתא שלי. כבר שבועיים עברו מאז אבא שלי אמר לי שמצבה מדרדר, וכדאי שאקפוץ לבקר אותה. שבועיים בהם אני מתכננת ללכת לבקר, אבל תמיד צץ משהו אחר. ביום שישי התקשרתי לאחל לה "שבת שלום", והיא בכלל לא דיברה איתי, אלא רק גנחה מכאב. הבנתי שהגיע הזמן להפסיק לברוח, ואני חייבת לבקר אותה. קפצתי אליה במוצ"ש. היא לא זיהתה אותי. את אחותי (שמבקר אצלה כל שבוע) היא זיהתה. אותי לא. היא שכבה לה על הספה בסלון, מסרבת לאכול, נראית כמו שהיא נראתה כשיצאה מאושוויץ. מזכירה מאוד את ציור "הצעקה" של מונק. היא הביטה בי בשתי עיניים מופתעות שלמעשה שואלות: "מי את לעזאזל?". אמא שלי אומרת שאולי היא כן זיהתה אותי, והיא רק כועסת עלי שלא באתי לבקר אותה עד היום. גם אני חשבתי ככה, ובגלל זה לא הזדהתי לאחר שנכנסתי אליה הביתה.
ישבתי אצלה בסלון בערך חצי שעה, ואז שוב ברחתי.

בלילה לפני שהלכת לישון עלו בי תמונות של סבתא שלי - מלאה יותר, צעירה יותר, חזקה יותר, מכינה לי עוגיות שמרים טריות בכל יום שישי בבוקר, וקציצות עם פתיתים בשישי בצהרים. אני הייתי הנכדה האהובה עליה. אני איכזבתי ומאכזבת אותה. אני לא יכולה להתמודד עם הזיקנה שלה, כי היא מפריעה לי להדחיק.
שמור   בטל