גברת עם סלים
"גברת עם סלים" - ככה אני ואחותי קראנו לה בימים ששתינו נסענו ביחד לעבודה באוטובוס. היא היתה עולה תחנה אחרי, עמוסת שקיות. מתיישבת על כסא אחד, ופורסת את שלל שקיותיה על הכסא השני. רוב הנסיעה היא היתה משוחחת עם נוסעות קבועות אחרות, כאילו היו חברות מימים ימימה, אבל מהאזנה לשיחות שלהן (בימים שאחותי לא באה לעבודה, ואני נותרתי גלמודה באוטובוס) הבנתי שכל ההיכרות שלהן מצטמצמת לנסיעה המשותפת באוטובוס.
לפעמים הייתי פוגשת בה באוטובוס של אחה"צ, בחזרה מהעבודה. ריחמתי עליה שהיא צריכה להסחב עם שלל השקיות באוטובוס פנימי נוסף, והצעתי לה טרמפ באוטו שהבעל השאיר לי בכניסה לעיר. במהלך הנסיעה בת ה-7 דק' היא היתה מנפחת לי את השכל בשלל סיפורים ושאלות. אני, שהנחמדות שלי נגמרה בעצם זה שהצעתי לה טרמפ, הייתי משיבה בתשובות לאקונית ובעיקר שותקת. שמתי לב שיש אנשים, שבמקום להבין את השתיקה כחוסר רצון להשתתף בשיחה, הם מפרשים אותה כמתן רשות להמשיך ולזבל לי בשכל. הם מדברים ואני הוגה בעולמות אחרים שיש בהם ים, שמש, כמה עצי קוקוס, ומשרת שרירי וחסון שמביא לי שתיה קרה בכל כמה דקות. מדי פעם אני זורקת איזה "אההה" פה ושם כדי לא להרדם לגמרי, אבל בפועל אני ממש לא חלק מהשיחה. המעניין הוא שתמיד בסופו של דו-שיח חרשים כזה, המדבר מודה לי על ההקשבה.
בקיצור....
ביום שישי הבעל הכריז על שביתה איטלקית, ואני נאלצתי למלא את מקומו וללכת לסופר. באומץ ובגבורה יצאתי כשבכיסי 100 ש"ח (מזל שהקופאית מכירה אותי, והסכימה לרשום לי בצד את ה-20 ש"ח הנוספים שעלתה לי הקניה, עד שאלך הביתה ואביא את הכסף החסר) ושמתי פעמי הסופרה. בעודי עומדת מול מדף החלב ובוחנת בשקידה את שלל המעדנים, התייצבה מולי גברת עם סלים. אמרתי היי לאקוני וחייכתי חיוך תמציתי, שמשמעו: אני נחמדה מתוך נימוס, אבל ממש אין לי זמן אליך. גברת עם סלים כנראה פיספסה את המסר, ומיד התקיפה בשאלות: "את עדיין גרה בשכונה?" כאילו דאאאאאא? שאני אגיע לסופר יקר כזה אם אני לא גרה בשכונה? "כן" השבתי (בלאקוניות, כמובן). "אני עוברת מכאן" היא אמרה "אה?" אמרתי והרמתי גבות. עשיתי זאת מתוך נימוס גרידא, אבל גברת עם סלים ניצלה את הפירצה כדי לספר לי את סיפור חייה.
אם יש משהו יותר מביך מלנהל שיחה עם אדם שמדבר בקולי קולות זה לעמוד בסופר ביום שישי בצהרים, כשחצי מהשכנים שלך עוברים בזריזות על פניך ונדים לך בראשם, וזה שמולך מדבר בקולי קולות על חייו האישיים כאילו אתם שניכם בחדר סגור ומבודד.
"התגרשתי" היא הפילה עלי את הפצצה, ובלי לעצור רגע לנשום סיפרה לי איך בעלה היה בפריז כמה ימים וחזר כולו משוגע. החליט באחת שהוא רוצה להתגרש. אח"כ היא גילתה שהוא כנראה תיכנן את זה זמן מה - הוא אגר מסמכים, העלים נכסים, קרא את היומן האישי שלה. בינתיים הבת שלה לקחה את הסיפור הזה ללב וחלתה באנורקסיה. רק אתמול היא יצאה מבי"ח. והשבת היא צריכה לבלות אצל האבא. ובלה, בלה, בלה, בלה... אני מנסה להיות אמפטית לסבל שלה, אבל גם לחתוך את השיחה מהר. הילדים מחכים שאביא ארוחת צהרים מהסופר, אני צריכה לסיים לנקות ולבשל לשבת ויום שישי בסה"כ קצר. היא מדברת על זה שהם צריכים למכור עכשיו את הדירה במסגרת חלוקת הנכסים, ואני תוהה אם זה יהיה מנומס לשאול אותה בכמה. בסוף ראיתי שזה לא נגמר ואמרתי לה: "אני מבינה שעברה עליך תקופה מאוד קשה. אני מאחלת לך המשך חיים יותר מוצלח" ניצלתי את הפאוזה שהיא עשתה כדי לומר לי תודה כדי לבצע ניד ראש אמפטי, חיוך פרידה ואופס ברחתי.
אח"כ בקופה היא שוב פגשה אותי. נעמדה מאחורי. "את יודעת דיברנו ואני לא זוכרת את השם שלך" היא אמרה. ואני תהיתי עד כמה בודד יכול להיות בן-אדם שהוא פורש את קורות חייו הפרטיים ביותר בסופר בפני אדם שהוא בכלל לא זוכר את שמו. "נינה" עניתי, אבל לא היה לי נעים לשאול אותה מה שמה. בשבילי היא תמיד תהיה "גברת עם סלים".שמור   בטל