עוד ליל שישי שיגרתי

החיים שלי משעממים. מוזר, דווקא תמיד חשבתי שההיפך. תמיד הייתה לי תחושה שמרוב ריצות מפה לשם עם הילדים, שיעמום זו המילה האחרונה שבה אפשר להגדיר את החיים שלי. אבל כנראה שלאחר שהילדים גדלו, והחיים מתנהלים בשיגרה מסויימת, הם כבר לא מלאי סערות ודרמות, אלא רק מלאים בתזכורות יומן מתסכלות ובחישובי תקציב מיאשים.

ההכרה בעובדה שהחיים שלי משעממים היכתה בי בליל אמש. 1:15 בלילה שבין שישי לשבת, ואני שקועה באיזה חלום לא מרתק במיוחד. פתאום צעקות מבחוץ העירו אותי. הנחתי ששוב מדובר בחבורת בני הנוער המשועממים שאוהבים לעשן נרגילות ולצחקק בגינה שליד הבית. אבל הפעם זה היה שונה. במקום הציחקוקים הרגילים, שמעתי מישהי צורחת: "אמאל'ה! זה נשרף! הכול נשרף! שמישהו יבוא! תקראו למכבי אש!" זינקתי מהר מהמיטה כדי לראות איזה בית נשרף, אבל כל מה שראיתי זו שכנה היסטרית עומדת בחנייה וצורחת, והאוטו שלה מעלה עשן. 2 שכנים נחמדים הודיעו לה שקראו למכבי אש, ושכן ריאלי אחד ניסה להרגיע אותה (בפעם הבאה נסה סטירה. זה עובד מצויין על אנשים היסטריים). השכנה מעלי ניסתה להסביר לה שמדובר רק בעשן, אבל בינתיים התחילו לראות להבות אש מרצדות מתחת למכסה המנוע. השכנה ההיסטרית צעקה שהאוטו עוד מעט יתפוצץ, ושיקראו לשכנים שחונים ליד הרכב שלה כדי שיזיזו את המכוניות שלהם. במקום להיות מודאגת מהעובדה שבין האוטו שלי לאוטו שלה יש רק מקום חניה ריק אחד, הייתי עסוקה בלבחון בעניין את כל ההמולה למטה ולבהות במבט מרותק בלהבות האש שהציצו מדי פעם מתחת למכסה המנוע,  תוך שאני תוהה כמה זמן יקח לאש עד שתגיע למיכל הדלק (אוטו קטן בסה"כ. מזדה 121), ולאיזה גובה יגיע הרכב אם אכן יתפוצץ. העובדה שהאוטו שלי יהיה ככל הנראה בקו ראשון של האש, לא הזיזה לי במיוחד, וגם לא גרמה לי לתהות האם זו סכנה מספיק חזקה כדי לחלל שבת לגביה. אגב, התגובה הנמנמית שלי זיכתה אותי במבט הערכה מגיסתי, שחשבה שלא הזזתי את עצמי מהחלון בשל קדושת השבת. לא רציתי להרוס לה ולספר לה שהסיבה שלא זזתי מהחלון הייתה עצלות להתלבש ובעיקר רצון לראות בלייב את הרכב מתפוצץ, אפילו במחיר הרס אפשרי של האוטו שלי (להפך, זה אפילו היה הופך את החוויה למסעירה יותר. 2 במחיר 1!).

בסופו של דבר הגיע שכן אמיץ עם מטף כיבוי אש והתיז טונות של קצף על מכסה המנוע הבוער. האוטו שינה את הצבע שלו משחור ללבן (ליתר דיוק, אפור), אבל האש כתבה לחלוטין.

אחרי שהשכנה ההיסטרית סיימת לצרוח, ואחרי שכל שאר השכנים הפסיקו לתת עצות מהמרפסות וחזרו לבתים שלה, חזרתי למיטה שלי וניסיתי להרדם. ואז, בעודי זזה מצד לצד, מנסה להרגיע את האנדרנלין ולחזור למוד של שינה, קלטתי שהאינסידנט המטופש הזה היה הדבר המרתק ביותר שקרה לי בשבוע האחרון. בעצם, לא. זה היה הדבר המרתק ביותר שקרה לי בחודש האחרון (אם יוצאים מנקודת הנחה שילדה בת 3 עם חום שמסרב לרדת אחרי מנת נורופן, זה לא מאורע מרתק במיוחד). זו הייתה השנייה שהגעתי למסקנה שכנראה שהחיים שלי מאוד מאוד משעממים.

ואם החיים שלי כ"כ משעממים, על מה בעצם יש לי לכתוב בבלוג? לספר אנקטודות מההווי המרתק של הסעת הילדים מנקודה A ל-B? לספר חוויות מהביקורים אצל הרופאים השונים שזכיתי לפגוש במסגרת תפקידי כאמא? לספר חוויות על המורים המצויינים שהילדים שלי (ואני) מנסים לשרוד? הסיפורים האלה ימיתו שיממון עלי עוד לפני שהקורא יספיק להשתעמם מהם. חיים שהקונפליקט הסוער ביותר בהם הוא האם לחמם שניצל או עוף בתנור לארוחת הצהרים, הם חיים שלא ראוי לכתוב עליהם בלוג. חיים שמקסימום אפשר לכתוב עליהם פתקית post it: "ארוחת הצהרים במקרר. חמם 30 שניות."

בשבת עיינתי במוסף "נשים" שצורף לעיתון "מקור ראשון". יסלחו לי האנשים הטובים שאחראים לכתיבתו של המוסף הזה, אבל הוא משעמם למדי. מדי פעם צצה שם כתבה טובה שבגללה שווה שלא להשליך אותו ישירות לערימת הניירות למיחזור, אבל המדורים הקבועים והטורים הקבועים נעים בין דידקטיות מייבשת לשעמום. החל מבחירת הנושאים וכלה באופן שבו כותבים עליהם. בכל מקרה, מיד אחרי הראיון החביב עם קרן פלס, הופיעה כתבה של ריקי רט שפרטה את הבלוגים המובילים בתחומים שונים. ושם, שחור על גבי נייר כרומו יקר, נכתב הבלוג "פוטנציאל מבוזבז" כאחד מהבלוגים המובילים בתחום ההורות. אני מודה שהסתכלתי על הטקסט בפה פעור. את הבלוג הזה עידכנתי לאחרונה בספטמבר 2010, וגם בפלטפורמה החדשה לא בדיוק תוסס. אולי היא התכוונה לבלוג אחר. אין לי מושג. אם אתם מכירים בלוג הורות נוסף בשם "פוטנציאל מבוזבז", אשמח לדעת עליו, ולקרוא את מי שגנבה לי את השם. אבל אם היא התכוונה אלי, חשבתי שמן הראוי שאחרי המלצה כזאת, יהיה לפחות פוסט עדכני אחד. גם אם הוא יהיה משעמם.