דברים שעושים בשביל הילדים

כשהייתי בערך בכיתה ג' ההורים שלי החליטו שקמפינג על שפת הכנרת, בשיאו של חודש אוגוסט, זה רעיון נפלא לחופשה. מהיכרות מעמיקה עם ההורים שלי, אני מניחה שלא היה מדובר ברעיון מקורי שלהם, אלא ברעיון של חברים שעבדו קשה כדי לשכנע את ההורים שלי להצטרף לחוויה משפחתית מדהימה. ההורים שלי קנו אוהל משפחתי גדול ויקר, ואפילו השקיעו במרפסת לאוהל. וכך, באחד מימי אוגוסט, נסענו לאחד מחופי הכנרת לחוויה של פעם בחיים. וכאן אני מתכוונת לביטוי במובן הכי מילולי שלו. זו הייתה חוויה בודדת, שאף אחד מהמשפחה שלנו לא הצליח לשכוח ולא רצה לשחזר. זה התחיל משעות של מאמצים להקים את האוהל (כולל המרפסת המפוארת!), עבר דרך קיטורים של אמא שלי על הלכלוך ועל הרעש במאהל, קיטורים של אמא שלי על הטינופת במקלחות, קיטורים של אמא שלי על זה שהיא צריכה כל הזמן להכין אוכל, קיטורים של כולם על היתושים ומסדר טאטוא שאמא שלי העבירה לאוהל כל שעה עגולה.

היו גם כמה רגעים משעשעים בחופשה, אבל מה שבעיקר נשאר זה הזכרון של הקיטורים ושל חוסר הנוחות. מאז כל פעם שזורקים לכיווני את המילה "קמפינג", אני מצטמררת ומצהירה שטיול כזה יעשה רק על גופתי המתה. ובכל זאת, השבוע יצאתי לקמפינג. אחחח... הדברים שאנחנו עושים בשביל הילדים.

הבטיחו מטר מטאורים, ואמרו שיראו אותם הכי טוב בשמי מצפה רמון. זו נשמעה לי סיבה מספיק טובה כדי להדרים וכדי ללון תחת כיפת השמיים. האמת היא שההעדפה הראשונה הייתה בכ"ז למבנה בעל 4 קירות ומקלחת צמודה, אבל מכיוון שבמצפה עצמה כל מקומות הלינה היו מלאים, הרחבנו את רדיוס החיפושים עד שהחלטנו על לינה בחאן השיירות.  לזכותו של המקום יאמר שהוא מאוד מסודר ונקי. יש בו כמות מכובדת של אוהלים בדוואים, כמה צימרים פרטיים (במחיר מטורף) וגם אפשרות ללינת שטח באוהל שאתה מביא בעצמך. אנחנו השתמשנו באוהלים הבדוואים שאחרים הקימו עבורנו. תמורת מחיר של 400 ש"ח קיבלנו אוהל ענק, כמות מכובדת של מזרונים, מקלחת נקיה עם מים חמים ושירותים. כל השאר היינו צריכים להביא בעצמנו. אני מודה שתמורת 400 ש"ח ללילה, הייתי מצפה לקבל יותר מאוהל מזרון ומקלחת, אבל אין לי תלונה על הטעייה, מכיוון שמהרגע הראשון היה לי ברור שאני הולכת לשלם מחיר מוגזם תמורת התענוג של להתענות לילה שלם. אבל מה לא עושים בשביל הילדים.

האמת צריכה להאמר, היה לגמרי לא רע. אחרי שהתגברנו על האכזבה שבמקום מטר של מטאורים ראינו רק 4-5, ואחרי שהשכנים באוהלים שלידנו סתמו סוף-סוף את הפה, זו הייתה חוויה לגמרי לא נוראית. שכבנו מתחת לכיפת השמים וראינו מיליון כוכבים. מדי פעם ראינו אחד נופל. אח"כ הלכנו לישון בלי מזגן, ולפנות בוקר אפילו קפאנו מקור. המדבר מכתיב קצב חיים איטי ושקט יותר, ובכלל משרה שלווה, אפילו בייצורים עירוניים סופר לחוצים כמונו. ואתם יודעים מה, אולי אפילו אחזור על החוויה הזאת מתישהו בעתיד הרחוק, כי מה לא עושים בשביל הילדים.

אני בטוחה שככה גם ההורים שלי חשבו: שהם עושים את הכול בשביל הילדים. אני בטוחה שהרבה הורים חושבים שהם עושים הכול בשביל הילדים. אז זהו שלא. את רוב הדברים אנחנו עושים בשביל עצמנו. בשביל שנרגיש טוב עם זה שאנחנו הורים כאלה נהדרים שעושים הכול בשביל הילדים. בשביל שנשאיר להם חוויה (אפילו כזו שמצלקת) שיזכרו אותה ואותנו לכל החיים.  בשביל שנוכל לסמן וי שהתאמצנו והשתדלנו בשבילם, למרות שבפועל בחרנו במאמץ מינימלי שמתאים ליכולות שלנו ולא לצרכים של הילד.

הכרתי ההורים כאלה שהיו בטוחים שהם עושים הכול בשביל הבן שלהם. הם פנו למטפלים פרטיים שמתיימרים להתמחות בהתפתחות הילד. הם שילמו הון תועפות על הדרכה שוטפת מצד אותם מטפלים. הם הלכו לרופאים פרטיים. אבל מה, הם התקשו לקבל את העובדה שלילד שלהם יש בעיה נוירו-התפתחותית שכדי לטפל בה צריך ללכת לרופא מתחום התמחות אחר מזה שהם פנו אליו, וצריך לעשות טיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים ולא תרגילים בשקל תשעים לחיזוק חגורת הכתפיים. קרוב משפחה שלי שראה את הילד של אותם הורים הפנה אותם אלי כדי שאייעץ להם, כי הוא חש שהם מטפלים בכיוון הלא נכון. התחושה שלו הייתה צודקת לגמרי, אבל מאוד התקשיתי לשכנע את האמא של הילד שהיא צריכה גישה אחרת. היא סמכה על אותם מטפלים בעיניים עצומות והייתה בטוחה שאוטוטו הילד שלה יתחיל לזחול או לצעוד. מאוד קשה להסביר בעדינות להורה מדחיק שלבן שלו יש בעיה רצינית ולא סתם עיכוב התפתחותי. מצד אחד, לא רוצים להפחיד את ההורה, שלא יברח עמוק יותר להדחקה. מצד שני, חייבים לנער את ההורה שיבין שהוא צריך לטפל אחרת בילד. בסוף הצלחתי לשכנע את האמא ללכת לפזיוטרפיסטית של הבת שלי. הבנתי שהם אכן התחילו טיפול אצל הפיזיוטרפיסטית, אבל בסוף עזבו בכעס, כי ההנחיות של הפזיוטרפיסטית סתרו את התרגילים שהמטפלים הלא מקצועיים נתנו להם. אני חושבת שמה שהבריח אותם הייתה ההבנה שלילד שלהם יש משהו חמור יותר מסתם עיכוב התפתחותי. אני חושבת שהם העדיפו לרוץ לזרועות האופטימיות של מטפלי ההתפחות, שמכרו להם עתיד ורוד שבו הבן שלהם אוטוטו מתחיל ללכת, במקום המציאות הריאלית שהפזיוטרפסטית הנחיתה על ראשם. מתישהו הם יתפכחו, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי לבן שלהם. רוב ההורים מתישהו מתפכחים, אבל אז הנזק כבר נעשה, וצריך לתקן הרבה יותר מאשר את הבעיה המקורית.

אז בכל פעם שאתם בטוחים שאתם עושים הכול בשביל הילדים, תבחנו את עצמכם טוב טוב. האם זה באמת מה שטוב לילדים או שאולי זה דווקא מה שטוב לכם.

קצת לפני שעזבנו את המאהל הבדוואי שאלתי את הילדים: נכון שזו חוויה שתזכרו לכל החיים? אני אפילו לא זוכרת מה הם ענו לי (כנראה בהו בי במבט תוהה והמשיכו לריב זה עם זה), כי פתאום תפסתי את עצמי. שוב עשיתי משהו למעני ולמען הזכרון שאשאיר בהם. וכדי להצדיק את האגואיזם שלי, השתמשתי בתירוץ השחוק של "דברים שעושים בשביל הילדים". אולי בסופו של דבר הם באמת נהנו. אולי חווית הקמפינג הייתה בדיוק מה שהם אוהבים. ואולי עצם הבילוי עם ההורים היה להם חשוב ונעים. כל אלה רק תהיות שנותר לי לתהות עכשיו, בדיעבד. דבר אחד ברור לי: באוטו, בדרך חזרה למרכז, הבן שלי הודיע לשנינו שבפעם הבאה הוא ישמח לנפוש בבית מלון באילת עם בריכה וג'קוזי.