התחברות מחודשת לדת

בתקופה האחרונה אני מנסה להתחבר ל"אני הדתי" שלי. יש שיגדירו זאת התחזקות, אבל אני - שיראת שמים מעולם לא היתה הצד החזק שלי - מגדירה זאת כחבירה מחודשת לקהילה הדתית.

הסיבה לסוֹ קוֹלד "התחזקות" הזו היא כמובן אינטרסנטית: הבת שלי לומדת השנה בגן חובה, ובהעדר אופציות ממלכתיות דתיות ראויות בעירנו, אאלץ לשלוח אותה לבי"ס תורני. כדי שהילדה תתקבל לבי"ס תורני, עלי להפרד מהזהות הקונסרבטיבית שלי לטובת זהות דתית עד חרד"לית.

בתחילה חשבתי שמדובר במשימה פשוטה: להמיר את המכנסיים בחצאית, לשים כיסוי ראש ולומר ברוך השם בכל משפט. לתדהמתי התחוור לי שמדובר במשימה מורכבת ביותר שדורשת ממני לחפור עד יסודות הבית שלנו ולהקים אותם מחדש. גלישה בפורומים "דתיים" (קומונת אמהות דתיות ב"תפוז" ופורום הורות ומשפחה ב"כיפה") הבהירה לי שהמרחק ביני ובין קהל היעד של אותו בי"ס תורני שבו חשקה נפשי, רחוק עד מאוד.

אני מתקשה להחליט האם אני חיה באפיפות ובכהות חושים, כשאני בטוחה שיש המון דתיים כמוני, או שהם חיים באפיפות ובכהות חושים, כשהם בטוחים שכל הדתיים צריכים להיות כמוהם, אחרת הם לא רשאים להקרא "דתיים". דיונים על כיסוי ראש לא יצאו מנקודת התחלה של "האם ללכת עם שיער פזור מתחת לכיסוי או לאסוף אותו לגמרי", אלא מנקודת התחלה של: "האם אתן ישנות עם כיסוי הראש או לא". ומה שיותר הדהים אותי זה שאותן נשים שסיפרו שהן ישנות עם כיסוי ראש לא נתקלו בתגובה מופתעת שכוללת הרמת גבה, אלא בתגובה מעריצה סטייל: "הלוואי שגם בי היו כחות לישון עם כיסוי ראש", או תגובה חוששת סטייל: "האם מבחינה הילכתית צריך לישון עם כיסוי ראש?" דיונים על טבילה יצאו מנקודת הנחה שכולם שומרים בדקדקנות "שבעת נקיים" כולל גדרות של לא להעביר חפץ מאחד לשני וכיוצב'. דיונים על צניעות יצאו מנקודת הנחה שכולן הולכות עם חצאית, שרוולים ולא נגעו בגבר אחר למעט הבעל בימים בהם האישה מותרת לו. היו גם הודעות שמציגות חזית אחידה התומכת בהפרדה מוחלטת בין בנים ובנות בסניפי בני-עקיבא, הודעות שמעודדות בהתלהבות התחזקות דתית של משתתפת שהודיעה על הוצאת הטלויזיה מהבית, דיון ארוך ומיגע בשאלה: "האם לאחר לידת ילד אני חייבת לקבל היתר מרב לשימוש באמצעי מניעה?" ועוד. אני חשבתי שההבדל ביני לבינן מסתכם בזה שאני (לרוב) שוכחת לברך לפני ואחרי ארוחה, לא מתפללת והולכת (אמנם בצניעות אבל עם) מכנסיים וללא כיסוי ראש. מסתבר שהפער עמוק הרבה יותר.

עדיין לא ברור לי אם הם חיים בסרט או שאני היא זו שחיה בסרט. לא ברור לי איפה באמת נמצא רוב הציבור הדתי-לאומי (מכיוון שאני לא ממש לאומית, אולי עדיף לקרוא לציבור זה ציבור חושבי הכיפות הסרוגות?). האם אני החריג או שמא הם? האם אני עושה טעות בכך שאני שולחת את בתי לחינוך תורני, בהנחה שהפער בינה לבין חברותיה לכיתה כמעט ולא יורגש?