בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי
שלח המלצה לחבר
הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה |
![]() |
|
פוטנציאל מבוזבז
אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.
|
5/2005
בית חולים אין... אין כמו המיטה בבית. אני חושבת שהבן שלי (בן 15 חודשים) סיכם זאת יפה, כאשר נכנס הביתה - לאחר יממה וחצי בבית חולים - ומיד רץ למיטה שלו והתחיל ללטף אותה. אנחנו לא מספיק מעריכים את הדברים הקטנים. תקחו ממפונקת כמוני את היכולת לשבת על אסלת השירותים, את היכולת להסתובב בלי חזיה, בבגדים רפויים, את היכולת לבלות שעות במקלחת ואח"כ להכנס למיטה עם עיתון ושלט טלויזיה, את היכולת לפרוס איברים במיטה נוחה, עם כרית רכה, ותקבלו אישה עיפה, יבבנית, נרגנת וחדורת יאוש. כולה יממה וחצי. אבל זה הרגיש לי כמו לפחות שבוע מחוץ לבית. בילתי בבהיה בת 3 שעות מול טלויזיה, כדי להשלים את כל החסר (ועוד לא דיברתי על חסר גלישה באינטרנט, שהתחיל עוד מלפני יום העצמאות). אני חושבת שחוויתי תסמונת פוסט בית חולימית. בית חולים בכלל הוא המקום היחיד בישראל שעוד אפשר לפגוש בו אנשים משכבות סציו-אקונומיות שונות (המיתוס על המילואים כמקום מאחד של העם, כבר הופרך ממזמן). איפה עוד תוכלו למצוא אישה ערביה, אישה חרדית, חילונית צפונבונית, אתיופית, עולה חדשה מרוסיה ודתיה לאומית שוהות ביחד באותו חדר במין אחווה משונה שעיקרה: "העיקר שהילד יהיה בריא". ממעמקי המעמד הבינוני-נמוך בו אני שוהה יוצא לי לראות ולהכיר אנשים בדיוק כמוני ואנשים הנמצאים במעמד טיפה גבוה משלי (בינוני-גבוה). כל הכתבות בעיתונים על ישראל הרעבה (או לחלופין על ישראל השבעה) הן כתבות שמבחינתי מתארות מציאות רחוקה ולא מוכרת. בית חולים הוא למעשה המקום היחיד בו אני יכולה לפגוש את "ישראל האחרת". פתאום כל הקיטורים שלי על זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, על כל ההוצאות שיש לנו, על כל הקשיים שיש לנו מתגמדים. פתאום אני מגלה שלעומת אחרים אני חיה חיים עשירים ונוצצים. בעוד שאני חילקתי עם מכונות בית החולים את שלל המטבעות הקטנים שסחבתי מהבית, ודאגתי לעצמי ל-2 ארוחות מזינות ביום (כריך עם גבינה וכריך עם טונה. יאממממ) + כוס שוקו, האתיופית מהמיטה ממול לא אכלה כלום במשך כל היומים ששהתה שם, למעט מה שהבת שלה השאירה מארוחת הצהרים וארוחת הבוקר, ולמעט ארוחת הצהרים ש"עזר מציון" חילקו ביום השני לשהותה במחלקה. שהות בבית חולים מכניסה לפרופורציה - לא רק בגלל שהיא מרעננת את זכרוננו בקשר לסדר העדיפויות האמיתי בחיים, אלא גם בגלל שהיא מפגישה אותנו עם אנשים שביום-יום נח לנו להתעלם מהם. אגב, לא יודעת מה בדיוק הנחה את מקימי בית החולים בו היינו מאושפזים, כאשר הם שיבצו את המחלקות שלהם במבנים השונים של בית החולים, אבל אני חושבת שזו ציניות אדירה לשים את הקומפלקס של מיון ילדים, מחלקות ילדים וטיפול נמרץ ילדים ממש צמוד למחלקה הגריאטרית. במקום אחד מתפללים שהחולה יבריא כדי שימשיך בחייו העליזים ובמקום השני מתפללים שהחולה ימות כדי שיפסיק לסבול. לטייל עם הילד בין המחלקות זה ממש כמו לעבור במנהרת זמן מעוותת: ילדים חולים - הורים מודאגים, זקנים חולים - ילדים מודאגים. 25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של nina ב-25/5/2005 07:20 ![]() 52,562
|
כינוי: nina
גיל: 52 ICQ: מצב הרוח שלי: הצטרף כמנוי SMS בטל מנוי SMS RSS (הסבר)
ארכיון: חיפוש טקסט בקטעים: חלון מסרים: הוסף מסר הבלוג חבר בטבעות: « בלוגרים דתיים » ± « הדוסים של ישרא » ± « נשים חזקות » ± מה השעה? |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnina אלא אם צויין אחרת האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nina ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2006 © נטוויז'ן (ע"ר) עיצוב: איה |