איזה סבבה היה ראש השנה
אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד מחפשים סימליות בכל דבר? "מי שאוכל מתוק בראש השנה תהיה לו שנה מתוקה"... "מי שרב בראש השנה יריב כל השנה"... "מי שישן בראש השנה ישן כל השנה"... נו, אז לפי כל השטויות האלה הולכת להיות לי שנה לגמרי צולעת.

הכל התחיל בערב החג (למעשה זה היה יום רביעי, אבל אצל אמא שלי כל יום החל בשבוע שלפני החג נחשב ל"ערב חג"). החלטתי לפנק את עצמי וללכת לטיפול פנים. העובדה שכל שבוע יצא לו פצעון חדש על הפרצוף שלי (אני בת 30 למי ששכח) עודד אותי שההוצאה של 250 ש"ח אינה מותרות, אלא כורח של ממש.
מכיוון שהקוסמטיקאית האהובה עלי נטשה את העיר, והקוסמטיקאית שהלכתי אליה בפעם הקודמת ייבשה אותי במשך 3 שעות על מיטת הטיפולים (מתוכן שעה וחצי עינוי של הוצאת שחורים), החלטתי לגשת לספא הקרוב למקום מגורי. הם הבטיחו לי את הקוסמטיקאית הטובה ביותר שלהם, ואני לבשתי על פני הבעה של ציפיה.
to cut the long story short (הגברים שבין הקוראים יכולים לדלג לסוף הפיסקה): היה זוועה. בזמן השכיבה עם החומרים שהיא מרחה עלי, היא לא עשתה כלום. לא גבות, לא שפם (לא שיש לי חלילה), לא מסג' קרקפת, לא מסג' ידיים - כלום. פשוט בהיתי בתיקרה במשך 15-20 הדקות בהן שכבתי עם החומר, ואני שונאת לבהות בתיקרה כשחומר מעצבן מרוח לי על הפרצוף. מסג' הפנים נעשה עם פודרה ולא עם קרם פנים, ולכן במקום ליטופים נעימים, קיבלתי סטירות וצביטות. הרגשתי כאילו עראפת בכבודו ובעצמו עושה לי מסג'. הידים של הקוסמטיקאית קיפצו בחוסר חן ועדינות על פני, לפתו אותן שוב ושוב וניערו את השרירים והעור. מסג' בסגנון עדות רוסיה. אווץ'.
יצאתי מהקוסמטיקאית כואבת ודואבת עם גבות עבותות, וידעתי שבראש השנה הפנים שלי יראו אדומות, מקולפות, פצועות עם גבות לא מסודרות (ושפם).

ביום שישי רצתי אחרי הזמן. ניסתי לעשות קניות של הרגע האחרון (אף חנות נעלים באזור לא מוכרת נעלי שבת לבּנות במידה 27 שלא נראות כמו נעלים של קוקסינל?), ביקורי קרובים (הכנתי כמתנה לחג לוח שנה מהמם עם תמונות של הילדים), בישולים ונקיון.
שעה לפני כניסת החג שפכתי על 2 תבניות העוגה המדהימה שהכנתי לארוחת החג השני את קרם השוקולד ("העשיר" הוסיף הקורא אהרוני מתחת לזקנקנו המוזר. הנה אדם שהגבות שלו כן מסודרות לקראת החג). הכנסתי תבנית אחת למקרר, ובעודי מכניסה את התבנית השניה למקרר, עף לו מדף המקרר לנגד עיני הנדהמות, ונמרח (הוא ותכולתו) על הרצפה שהבעל סיים לשטוף לפני פחות מ- 5 דקות. עמדתי המומה באמצע המטבח, בידי עוגה שקרם השוקולד שלה מטפטף לכל עבר, ומסביבי מהפכה שכללה תבנית הפוכה, קרם שמנת, קרם שוקולד ועגבניות שרי שמרקדות על רצפת המטבח ומסייעות לקרם השוקולד להגיע למקומות שהוא לא חשב להגיע אליהן בעצמו.
מה נותר לי לעשות? כמובן שלהתחיל לבכות.
לאחר נקיון זריז (ולא ממצה) נותר לי עוד להתקלח, לגהץ בגדים, להתלבש ולעוף מהר מהבית כדי להספיק לסוע לאמא שלי (ובכך לחסוך לעצמי הליכה של חצי שעה). הגעתי אליה ממש עם הצפירה של כניסת החג, רק כדי לשמוע אותה מקטרת על כך שאני לא מאופרת: "מי שמוזנח בראש השנה יהיה מוזנח כל השנה".
אחסוך מכם את תיאור הארוחה, ואציין רק שבסיומה ניהלתי עם הבעל מריבת ענק. זה התחיל מנסיון שלי לספר לו איך אמא שלי וחברותיה מתנהגות כמו ילדות בכיתה ו', והסתיים במריבה בה אני מחרימה אותו ומסרבת לדבר איתו, הוא בורח ומשאיר אותי לצעוד הביתה לבד, ובפוסט מורטם של המריבה שנינו צורחים אחד לשני: "את/ה התחלת".

בארוחת הערב של החג השני ארחתי את הורי ואת אחותי. היה נחמד, למעט העובדה שהילדים של אחותי איימו להרוס לי את הבית ואת שלוות הנפש (אה?). לו לא היו לי ילדים משלי, זה היה השלב בו הייתי פונה לבעלי בעיניים מתחננות, ואומרת לו: "לנו לעולם לא יהיו ילדים, נכון?".

ביום ראשון התעוררתי במצברוח מרומם: סבבה, הולכים לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר. המצברוח נעלם ברגע שבו גיליתי שכל הבגדים שגיהצתי לקראת החג יושבים עלי איום ונורא. בכולן אני נראית כמו פרה שמנה (או לחלופין כמו חבית) ולא כמו אישה סקסית בהריון. בסוף מצאתי סרפן שישב עלי טוב (גם אם חימם אותי כמו 3 תנורים. נו... בשביל יופי צריך לסבול), ואז התחילה לי סחרחורת אימיים. הנחתי שלא שתיתי מספיק בימים האחרונים. לקחתי בקבוק מים, לקחתי את הילדים המותשים ("כמה זמן לקוח לאמא להתלבש? בוא נבלגן קצת את הבית בינתיים") וצעדתי לבית הכנסת. במהלך הדרך בת 5 הדקות התיישבתי מספר פעמים כדי לא להתעלף. גם במהלך תקיעות השופר התיישבתי (אני והזקנה הנכה שיושבת בשורה הראשונה). דפקתי הצגת "כמעט התעלפות" מאוד מרשימה. אין אחד שהחמיץ את העובדה שאני בהריון, ומרגישה רע.
רק אחה"צ גיליתי שההרגשה הרעה לא נובעת מההריון, אלא מוירוס אכזר של שילשולים והקאות. במשך היומים שאח"כ הייתי עסוקה בלשלשל ולהקיא את כל קרביי (ואת כל הבטן ההריונית היפה שלי) תוך קריאה נואשת לבורא עולם לקחת את נשמתי כאן ועכשיו (אני לא מאלה שסובלות כאב בצורה מרשימה במיוחד).

היה. נגמר. ועכשיו שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של בריאות, שלום, שקט, שלווה ואם אפשר אז גם של בטחון כלכלי.

שמור   בטל