הפוסט האחרון של Emale הכניס אותי לשורה של הירהורים תיאולוגים. אני לא מתה על הירהורים תיאולוגים, מכיוון שהם גורמים לי לעומס במח. כמו שאנו מתנהגים עם הקיבה, כך אני מאמינה שיש להתנהג עם המח - אדם צריך למנוע מהמח שלו מחשבות כבדות לעיכול, לתת לו ביום-יום מאכלים שעושים לו טוב, ורק בתקופת החגים להעמיס עליו יותר מזה. נו, אז הגיעה תקופת החגים.
בתזמון מדהים מיד לאחר שקראתי את הפוסט של Emale והגיתי בו, שלחה לי שכנתי למשרד לינק למנשר המתיימר להיות כואב ומרגש של רמי יצהר. אני חייבת להודות שאני נמנעת מלהכנס לאתר של רמי יצהר מכיוון שתמונות של גופות חרוכות לא ממש עושות לי את זה (וגם לא תמונות של כוסיות בבקיני), אבל שלחו לינק אז נכנסתי (וגם אם לא הייתי נכנסת ללינק, טרחו ושלחו לי הבוקר את אותו מנשר מרגש במייל. עוד מעט בטח יעשו ממנו מצגת פאוור-פוינט מלאה בתמונות של דם וקברים).
תראו, אני רוכשת חיבה ארוכת חודשים ל Emale, ולכן אפשר לטעון שאני לא אוביקטיבית, אבל הטקסט של Emale מנצח את הקישקוש היומרני של רמי יצהר בעיניים עצומות ויד אחת קשורה מאחורי הגב. בעוד שהטקסט של Emale שלח אותי להרהורים נוגים, הטקסט של רמי יצהר גרם לי לבהות בתדהמה מול המסך, ולשאול את עצמי- "עד כמה אדם מוכן לרדת נמוך כדי שאנשים ינידו ראש למקרא מילותיו, ויגידו: יאללה בוא נפיץ את זה במייל בתפוצת נאט"ו". העובדה שקיבלתי כבר פעמים במייל את הטקסט של רמי יצהר ואף לא פעם אחת את הטקסט של Emale אומרת אחת מהשתיים: או שמשהו דפוק אצלי או שמשהו דפוק אצל אחרים (התשובה ידועה כמובן).

לגופו של עניין (בשלב זה מסיימת נינה את תפקידה כמבקרת טקסטים ושבה להגג לעצמה), החל במשרד דיון מרנין (מסוג הדיונים הכה חביבים עלי) בשאלת "היש אלוהים, ואם כן כיצד הוא נותן לדברים כאלה להתרחש". זה השלב בו הדתי המצוי מועלה מדרגת "דוס פרזיט" לדרגת "סגנו של אלוהים והאחראי על סדר יומו". שכנתי למשרד (חילונית המאמינה בקיום האל, אבל לא במצוותיו, למעט מצוות הצום ביו"כ) דיווחה לי על רבים מחבריה החילונים שבעבר האמינו, אבל לאחר הפיגועים האחרונים החליטו שאין אלוהים, ונטשו את אמונתם. כמו"כ היא סיפרה לי על חברתה הטובה שמהרגע שהפכה לאפיקורסית חייה השתפרו לאין ערוך. אני טענתי שזו גישה ילדותית לצפות שהשכר על האמונה יהיה שפע חומרי, ולנטוש אמונה כשלא מקבלים את הפרס. היא טענה שאני לא מכבדת אנשים עם דעות ואמונות אחרות, ואני טענתי שמצידי "איש באמונתו יחיה, כל עוד הוא לא דורך לי חזק מדי על הרגל" - כלומר, שכל העולם יעשה מה שבא לו, אבל מי שטורח לדווח לי שאיבד את האמונה ומצפה שאני אמצא לו אותה בחזרה שלא יתפלא אם הוא שומע ממני דברים שלא מוצאים חן בעיניו. זו עמדתי, וזכותי להביע אותה (וכאן, אגב, עולה שוב השאלה: למה בדיוק אנשים חושבים שמעניין אותי לשמוע על עמדתם בנושא אמונה ודת. למה אני צריכה לסבול את התיסכולים של כל תוהי הדרך, הפלספנים מחפשי האמת?).
בשלב הזה של הויכוח התערב לו אפרים גבר בגיל העמידה שעובד במשרד הסמוך, ומחזיק בתואר "אתאיסט ובחור ישיבה לשעבר" (אגב, "בחור ישיבה לשעבר" אינו תואר כה מרשים. גם בעלי הוא בחור ישיבה לשעבר - אמנם ישיבה קיקיונית וקטנה, אבל ישיבה). אפרים הסביר לי שתפיסת השכר והעונש אצל החילוניים שונה מאצל הדתיים. בעוד שהדתי המצוי מקיים את המצוות בציפיה לשכר (או עונש) בעולם הבא וקבלת הדין בכל הנוגע לעולם הזה, החילוני מצפה לראות את השכר שלו כאן ועכשיו: 'צמתי ביו"כ, אז אני מצפה שהשנה שלי תהיה מוצלחת', 'קמתי לזקנה באוטובוס, אז אני מצפה שלא אתפוצץ בנסיעה הזו'. מבחינת הדתי המאמין (כן, יש גם דתי לא מאמין) מותם של ילדים קטנים בדרך חזרה מתפילה בכותל הוא אקט של קדושה עילאית, בעוד שהחילוני המצוי רואה במוות עונש אכזרי.

בידיעה שיש ביננו (בין הדתים לחילונים) הבדל השקפתי תהומי שאלף ויכוחים לא יפתרו, העברתי את מוחי מהילוך חשיבה מתקדם להילוך סרק, ורשמתי הערה לעצמי: בפעם הבאה לא להתפתות להגרר לויכוח עקר כזה. ויכוחים תיאולוגים נועדו להתיש את המתווכחים ולגרום להם להרגיש שיכולתם הוורבלית והמנטלית עולה על זו של בן שיחם. אין בהם טעם, אין להם מטרה (אא"כ אתה מאלה שאוהבים להחזיר בתשובה. אני אישית חושבת שמרבית החוזרים בתשובה הם נודניקים, קיצוניים עם יותר מדי אור ואושר בעיניים), והם סתם מעצבנים ומבזבזים משאבי מח חיוניים.

החלטה לשנה החדשה: לשכלל את פעול משיכת הכתף שכה מאפיינת אותי לאחרונה.
שמור   בטל