יולי - אוגוסט 2005

ריח של היסטוריה באוויר.

תחושה של קו שבר שבעתיד הדברים ימדדו עד אליו וממנו והלאה.

יש כאלה שכותבים ומדברים. יש כאלה שעושים. ויש כאלה - כמוני - שרק מחכים שהכל יעבור מעליהם מבלי לפגוע בשיגרה שלהם.

לא יודעת מתי איבדתי את האידאולוגיה שלי, ולא יודעת למה. פעם הייתי חיה פוליטית. אפילו (ל-5 דקות בערך) שקלתי קריירה פוליטית. אבל אז גיליתי שויכוחים פוליטיים לא מובילים לשומקום, ושאידאולוגיה ופוליטיקה אינם אותו דבר. מתישהו השלתי מעל עצמי כל שאיפה פוליטית, ומיד אח"כ השלתי מעל עצמי כל אידאולוגיה פוליטית. בבחירות שלפני האחרונות (בהן נבחר רק ראש ממשלה) לא הצבעתי. הודעתי לבעלי שאני מתקזזת איתו ונסענו למערת הנטיפים עם הילדים. בבחירות האחרונות לא מצאתי למי להצביע. בסוף העדפתי להצביע למפלגת הירוקים (איכות הסביבה) במקום לשים פתק לבן.

אולי פשוט כל זה קרה כשהגעתי למסקנה שהחיים אינם שחור ולבן, אלא עם המון גוונים של אפור. אידאולוגיה פוליטית אינה מכירה בצבע אפור יש בה רק בעד ונגד. רק שחור ולבן. ואולי פשוט המצב הפוליטי-מדיני בישראל גדול עלי מכדי שאוכל להביע בו דעה.

לפעמים אני מקנאה באנשים שהדרך כ"כ ברורה להם. אנשים שיודעים מה טוב למדינה ומה לא. אנשים שמוכנים להלחם על דעתם. אני לכשעצמי מסתובבת במין סימן שאלה אחד גדול. יש המון היגיון בהתנתקות, אבל המחשבה על גירוש אנשים מביתם פוצעת את נפשי.

לכן אני מעדיפה להוריד ראש, להאחז ככל האפשר בשיגרה שלי ולקוות שהכל ישאר אותו דבר גם אחרי ה-15 באוגוסט. יש את אלה שצועדים לגוש עם שק"שים, יש את אלה שמחזקים את ידי המפנים, יש את אלה שתולים סרטים על המכוניות, יש את אלה שיוצאים להפגין, אני לעומת זאת מתכננת את החופשה בצימר בצפון, מתכננת פעילויות חופש לילדים, מקללת את משרד החינוך על חופשה בת חודשיים, ומקווה לא להתקע באיזה כביש חסום.

אני עוברת לאחרונה תקופה של חשבון נפש. אולי זה הגיל, אולי התקופה. כל אדם נוטה לחשוב שהוא 95% מושלם. אנחנו מודעים לזה שיש לנו חסרונות, אבל מעדיפים לחשוב שאלה מועטים ושוליים. במהלך חשבון הנפש הזה אני מגלה על עצמי דברים לא נעימים. אני מגלה שסך התכונות השליליות שלי גבוה מ-5%. אני מגלה שכמה מהן ממש מעצבנות.

אני מרגישה שאני רוצה וצריכה שינוי, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.אני נאחזת בשינויים החיצוניים - פעילות גופנית, דיאטה, בגדים חדשים, איפור שונה - אבל זה לא זה. איך אומרת שרי אריסון? השינוי צריך לבוא מתוכי. אני צריכה שינוי פנימי. הלוואי שהיה אפשר להסיר תכונות שליליות מהנשמה, כמו שמסירים פגמים חיצוניים  מהגוף בעזרת ניתוח פלסטי. שינוי תכונות הוא עבודה קשה, שאני רק בתחילת השלב הראשון שלה (שלב החיטוט העצמי). ההסתכלות אל העתיד, ואל מה שנדרש ממני כדי לשנות מייאשת ומדכאת אותי. אני רוצה רק להדחיק (כמו שאני תמיד עושה), אבל נדמה לי שאיבדתי את היכולת. פתאום אני רואה את העתיד בצורה כ"כ ברורה וכואבת, וזה מדכא לאללה.