פלאשבקים

חול המועד סוכות 1981

ההורים שלי נתקפים בפטריוטיזים לא מובן ומחליטים לקחת אותנו לביקור פרידה בימית. הייתי אז בכיתה ג', ולמרבה הפלא אני לא זוכרת מהטיול הזה שום דבר. רק נסיעה ארוכה מאווווווווד והמון בטון וחול לבן. קצת עצוב לחשוב שגם הילדים שלי ישכחו בכזו קלות את כל החוויות שאני מנסה להשאיר להם, קצת עצוב לגלות שנגעתי בצורה כ"כ מוחשית באירוע היסטורי ואני לא זוכרת מזה כלום.

שנת הלימודים תשמ"ב

החברה הכי טובה שלי פתאום נעלמה. אבא שלה, הרב דרוקמן, עבר עם כל המשפחה לימית כאקט של התנגדות לפינוי סיני. ככה בלי להפרד ממני, בלי לומר לי מילה, היא נעלמה.

הייתי רואה את תמונות הפינוי בחדשות רק כדי לראות אם אני מזהה אותה בין האנשים.

קצת אחרי הפינוי היא חזרה. מסתבר שהיא עשתה שם כיף חיים, וכמעט לא למדה. הניתוק הזה של כמעט חצי שנה לא ממש עשה טוב למערכת היחסים ביננו. אני בינתיים התחברתי עם בת של רב אחר.

עצוב שכל מה שאני זוכרת מפינוי ימית זה העובדה שנפרדתי מהחברה הטובה שלי.

סוף שנת הלימודים תשמ"ד

אנחנ עוזבים את כפר-אחים ושבים לעיר. יחד איתנו עוזבות את המושב 2 משפחות דתיות נוספות. שתיהן עוברות לנווה דקלים.

אחת מהמשפחות האלה שכלה לא ממזמן בן בתקרית ירי עם אש כוחותינו.

מתישהו בשנת 1985

ארז, החתיך של הסניף, מגיע לסניף עם חולצת טריקו ועליה הדפס: לעצור את הנסיגה מסיני.

ההתנגדות לפינוי מעולם לא נראתה כ"כ סקסית.

כמה הצטערתי שפיספסתי את המחאה ב-3 שנים.

שנת 1991

אני בכיתה יב'. אוטוטו מסיימת תיכון. עדיין לא מצאתי מקום לשרת בו שירות לאומי. משום מה נתקע לי בראש שמתאים לי להיות מדריכת טיולים.

זומנתי לראיון במדרשה ליהדות בגוש קטיף. יאללה שיהיה. בחיים שלי לא הייתי שם, אבל שמעתי שיש שם אחלה חוף. האמת? קיוותי לפגוש שם את מוישלה (זה מכפר-אחים שעבר לשם לפני 7 שנים), אבל הנחתי שהוא היה דביל אז וכנראה נשאר כזה גם היום, ולכן אין סיכוי למצוא אותו במדרשה של גזעיים.

המדרשה עצמה ישבה ממש על חוף הים, ואיכלסה כמה קראוונים ובונגלוס. המון חול, אבל מגניב לאללה.

הברקתי בבנית מערכי הדרכה, אבל נכשלתי לגמרי באינטרקציה חברתית (דא...) ובמשחקי סימולציה.

בדרך חזרה הביתה עצרתי טרמפ לראשונה בחיי. זה היה מפחיד ביותר, ומעולם לא חזרתי על זה לאחר מכן.

לאחר שבועיים קיבלתי מכתב שהודיע לי כי למרות הפעולה המקסימה שהעברתי על ברווזי המים, הם נאלצים להודיע לי שלא התקבלתי למדרשה.

החוויה הזו סיפקה לי להמשך חיי את משפט המחץ המרגש: "כן, הייתי פעם בגוש קטיף".

אוגוסט 2005

אומרים שיש התנתקות איפשהו.

אני רואה את החדשות ובוכה.

הייתי פעם בגוש קטיף. הייתי פעם גם בימית.

אין לי מושג מה הייתי עושה לו היו מגרשים אותי מהבית שלי.