|
12/2003
בדידות, אסרטיביות וסתם קיטורים.
עד לאן מגיעה בדידות של אדם?
למעשה כל מי שגולש באינטרנט (שלא למטרות עבודה) הוא אדם בודד במובן מסויים. גם כתיבת בלוגים או כתיבה בפורומים המיועדים לתמיכה היא ביטוי לבדידות.
אני לדוגמא - בסה"כ אני לא אדם בודד. יש לי את בעלי והילדים ויש את המשפחה המורחבת. יש לי גם 2-3 חברות. אבל בסופו של יום כשאני ממש רוצה לספר משהו למישהו אני לא מסתפקת רק בטלפון לבעלי (שלרוב עסוק), לאמא שלי (שעסוקה כרגע בעיקר בבירוקרטיה שנוגעת לרכישת בית), לאחותי (שצריכה תמיד לצרוח על הילדים שלה תוך כדי השיחה איתי), לחמותי (שמתעניינת רק בהריון ובנכדים) ולשתי החברות (שלרוב עסוקות באמבטיות של הילדים או בהשכבתם לישון). אני רוצה לדווח לעוד. ואם קרה משהו מאוד חשוב בזמן שאני בעבודה, אז רשימת האנשים שאני יכולה לשתף אותם בחוויותי מצומצמת עוד יותר - את הקולגות לעבודה אני לא מוכנה לשתף בכלום (עדיף שידעו מה שפחות על חיי האישיים), ורוב מכרי אינם זמינים בשעות אלה. כך יוצא שאפילו אני - אדם לא בודד בעליל - מוצאת את עצמי נגררת לאינטרנט ומשתפת שורה של זרים גמורים בפכים מרגשים מחיי.
מה יעשה אדם שאין לו גם את זה? אדם שמסיבה כלשהי לא מוצא את עצמו בחברה הוירטואלית? ירים טלפון לחברה עתיקה מתקופת התיכון ויטחן לה בשכל. אז נכון שבילינו 4 שנים נהדרות בתנאי פנימיה, ונכון שחלקנו במשך מספר חודשים חדר, אבל מאז עברו 12 שנים. השתניתי. גדלתי. פיתחתי תחומי עניין חדשים. יש לי חברים חדשים. יש לי חיים חדשים. אין לי על מה לדבר איתך.
כמה בודד צריך להיות אדם כדי להתקשר אל אדם שממנו הוא היה מנותק במשך 12 שנה ולספר לו פנינה של הבן? כמה כהת חושים יכולה להיות זו שאליה מתקשרים כדי לנתק את השיחה לאחר 2 דקות בטענה שיש לה עומס של עבודה.
אני מודה שקשה לי עם שיחות טלפון. ועוד יותר קשה לי עם סמול טוקס. בעוד שבשיחה אישית תמיד אני יכולה לתקוע פרצוף חביב כשיש שתיקה. בשיחת טלפון חייבים למלא את השתיקה בתוכן. בעוד שבמייל אני יכולה לשלוח שלל (-: ו - }{ לאדם שהוא חצי זר עבורי, בשיחת טלפון אני צריכה להיות אמיתית יותר. אי-אפשר לדפוק בוסה בטלפון בתגובה על סיפור מרגש ואי-אפשר לזייף צחוק כשהבדיחה או החכמה של הבן אינה מצחיקה.
אז אולי אני באמת כהת רגש, ואולי סתם פולניה קרה. קשה לי לנהל סמול טוק עם מישהי שאין לי שומדבר משותף איתה למעט העובדה שלפני 12 שנה למדנו יחד בתיכון. אני מרחמת עליה, אבל מודה שלא ממש ברור לי מה אני אמורה לעשות כשהיא מתקשרת.
שמתי לב שחוסר נוחות גופנית גורם לי להיות אסרטיבית יותר. ההריון הזה מוציא ממני את כל הביצ'יות שתמיד היתה בי, אבל היתה שמורה בעיקר לדיאלוגים שנונים וסודים עמוק בתוך המח שלי (דיאלוגים שידועים גם בכינוי: "הייתי צריכה לומר לו..."). פתאום אני מרשה לעצמי להתעצבן, להתלונן כשלא מוצא חן, לדעת איך לדרוש דברים מאנשים, לדעת איך לעמוד על שלי. זה פן חדש באישיות שלי שלמען האמת די מוצא חן בעיני.
הפן החדש הזה לא עזר לי הרבה להתחמק ממטלה שהבוס החליט להלביש עלי דווקא לקראת סופו של ההריון, ודווקא בשלבים בהם ההריון שלי נכנס לאזור המסוכן.
בעוד כשלושה שבועות אאלץ לתזז את ישבני העגלגל ובטני הענקית (או ההפך) פעם בשבוע לאורך חצי ארץ. הבוס שולח אותי לטפל בפרוייקט שמרחיק אותי מכיסאי הנח שבת"א עד לאי-שם בצפון. אני עדיין מקווה שאיזו שמירת הריון תיפול עלי ותציל אותי מהעונש הזה, אבל בינתיים רוע הגזרה מרחף מעלי ומצחקק באכזריות.שמור בטל
נכתב על ידי nina, 8/12/2003 12:26 , בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, עובדת (?), מקטרת
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-15/12/2003 14:42
52,560
|
