לפני 4 שנים ו- 10 ימים
יום רביעי
החתונה של אחותי סוף-סוף הגיעה. כ"כ חיכיתי לחתונה הזו, ואז שבוע לפני חטפתי איזו מחלה אקזוטית ולא סימפטית. "מחלה או לא מחלה, אני לחתונה הזו הולכת בכל מחיר" הודעתי לכל מי שרק הסכים לשמוע. אמא שלי עיקמה את האף, ורק הזהירה אותי לא לקום ולרקוד.
נו, אז היא הזהירה. כמו תמיד התעלמתי מהאזהרות שלה ומעיקומי הפרצוף של חמותי ורקדתי. זה לא שקרעתי את רחבת הרקודים בעינטוזים (בכ"ז קדחתי מחום וסחבתי עלי בטן הריונית ו-10 קילו מיותרים), אבל בהחלט לא ישבתי כל החתונה על הכסא.
בסוף החתונה - ביציאה מן האולם - דפקתי את הביג פינאלה של הערב, והקאתי. היה מגעיל ומטריד. חשבתי שסיימתי עם ההקאות בסוף השליש הראשון של ההריון. שובה של הבחילה לחיי לא התקבל בשמחה. שיכנעתי את עצמי שזו העיפות והמחלה.

יום חמישי
פירגנתי לעצמי ולא הלכתי לעבודה. אמנם במשך כל השבוע שחלף גררתי את עצמי קודחת מחום לעבודה, רק כדי להוכיח לבוס שלי, שאני עובדת חרוצה שלא מנצלת את ההריון להתפנקויות, אבל גם הריון גם מחלה אקזוטית וגם מחסור בשעות שינה בעקבות החתונה - that's too much. אז נישארתי להתפנק בבית.

יום שישי
התעוררתי עם כאבי בטן עזים. משעה 5 אני הולכת לשירותים, אבל כלום לא יוצא.
פתאום שמתי לב שיש מחזוריות מסויימת בכאבים האלה. כל 3-5 דקות מגיע כאב חד ונעלם. ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל בשעה 6:30 כבר לא יכולתי להתעלם מהמחזוריות שבכאב.
"קום" קראתי לבעלי החורפ "נוסעים לבי"ח".

בבי"ח מחברים אותי למוניטור. אחרי מס' דקות האחורת באה ומסתכלת על התוצאות, ואח"כ בודקת אותי בבדיקה פנימית, ואז מודיעה לי: "צירים כל 2-3 דקות. פתיחה 3 ס"מ. את עוד מעט יולדת"
"מה זאת אומרת עוד מעט יולדת?" אני שואלת בזעזוע "אני בשבוע ה- 29 להריון" (שבוע 29 הוא השבוע הראשון של החודש השביעי בהריון. הריון תקין אורך 36-40 שבועות).
"כן, אני יודעת" אומרת האחות בלי טיפה של התרגשות "נראה מה הרופא יאמר"
הרופא לא אמר הרבה. העוברית שוכבת מוכנה לצאת, המשקל המשוער של 1200 גרם.
נתנו לי חומר לשיכוך הצירים, והכניסו אותי לבידוד (בגלל המחלה האקזוטית...).

שבת
איזה דכאון זה להיות מאושפזים בשבת. הבעל שלי דווקא בא לבקר אותי הרבה, אבל אף אחד מהמשפחה לא מגיע. כולם עסוקים בשבת שבע ברכות של אחותי.
בשבת אחה"צ מכנסים אצלי בחדר אסיפת מומחים. מסבירים לי שהפגיה בבי"ח עמוסה, ואין להם מכשיר הנשמה בשביל העוברית שלי. רוצים להעביר אותי לבי"ח אחר שנמצא במרחק של למעלה משעת נסיעה מהבית שלי. אני מתנגדת בתוקף, עד שאני מבינה שאין לי ברירה.
במוצ"ש אני עוברת בי"ח.
כתוצאה מהמעבר הפתיחה שלי גדלה מ- 3 ס"מ ל- 4.
את פני מקבלת אחות נאצית, שמבהירה לי שלאור המחלה האקזוטית שלי, לא יותר לי לקבל שום מבקרים. אני מתחילה לבכות, והיא מתעצבנת על היללנות שלי.
כלבה! נראה אותה שוכבת חולה עם צירים מוקדמים ופתיחה ורחוקה מהבית.

המשך יבוא...שמור   בטל