לפני 4 שנים ו- 10 ימים - חלק ב'
יום ראשון
התחלתי את השבוע ה-30 להריון. במצב בו אני נמצאת, כל יום בתוך הרחם קובע. אני מנסה לאכול טוב כדי שהמשקל של העוברית שלי יגדל במקסימום. במצב בו היא נמצאת, כל גרם קובע.
לאחר שצרחתי על כל צוות האחיות וגם יללתי לרופאה, סוף-סוף הרשו לי לעשות מקלחת. מיום חמישי אחה"צ לא התקלחתי, ואני טיפוס שמתקלח לפחות פעם יום. עד עכשיו זיינו לי את השכל, שזה בגלל שאסור לי לרדת מהמיטה, אבל אני יודעת שזה בגלל שלא היה להם כח לחטא אחרי את חדר המקלחת.
הידים שלי מלאות בסימנים כחולים. קשה למצוא לי ורידים, והזונות האלה אפילו לא טורחים. הם פשוט דוחפים את המחט לזרוע ואז מתחילים לחפש וריד.
האחות הנאצית נכנעה, ואבאמא, חמי וחמותי באו לבקר. הבעל היה כל היום בעבודה, והגיע לבקר לקראת הערב.
מהבוקר רק בהיתי בתקרה, וקראתי עיתונים. אין טלויזיה בחדר הלידה, אלא רק במחלקות.

יום שני
סוף-סוף ניתקו אותי מהחומר לעצירת צירים. נתנו לי כדורים, והעבירו אותי למחלקת יולדות.
מזל שאני שוכבת בבידוד. די מבאס לשכב עם כל הלחץ של שמירת הריון במחלקה כ"כ שמחה. כולם מסביבי מתנשקים, מתחבקים, מסתובבים עם תינוק מחובר לציצי, ורק אני עם פרצוף תשעה באב.
לפחות עכשיו יש לי טלויזיה.

יום שלישי
הבוס בא לבקר אותי ודי הזדעזע לראות אותי כזו חיוורת עם מלא סימנים כחולים. הוא אמר שינסה לסדר לי פרוטקציה. נו, בטח... יש לו נקיפות מצפון על כך שהוא העביד אותי כמו חמור גם כשהייתי חולה. ולגבי הפרוטקציה - אני לא יודעת עד כמה אני זקוקה לה, בהתחשב בעובדה שגם ככה יש לי תנאים של פרסונל בגלל הבידוד שהמחלה כופה עלי.
אחה"צ הצירים חזרוים. שוב החזירו אותי לחדר לידה. שוב חיברו אותי לאינפוזיה. שוב האחות הנאצית מסתובבת סביב, אבל הפעם היא נחמדה יותר. אולי זה בגלל הפרוטקציה של הבוס?

יום רביעי
אני נזכרת שאין לי מושג איך יולדים. לא הספקתי לקרוא את הפרק בספר של ד"ר בר שעוסק בלידה. הגעתי רק עד הפרק שעוסק בחודש השביעי. מיד התחלתי לקרוא את שאר הפרקים, אבל זה הלחיץ אותי, אז עברתי לקרוא את "ספר משפחתי" של אפרים קישון. הבעל הפציץ אותי במלא ספרים שקנה בזול. רובם משעממים לאללה, אבל הספר של קישון הוא פנינה - הדבר היחיד שגרם לי לצחוק בכל השבוע הארור הזה.
בערב אחותי ובעלה הטרי קפצו לבקר אותי. זה היה ממש יפה מצידם. מאוד התרגשתי לראות אותה פתאום נשואה. היא הביאה לי במתנה תחתונים מקסימים. היא תמיד ידעה במה לפנק אותי. בסיום הביקור הם הרימו חבילת כפפות חד-פעמיות שהיתה בחדר. אחותי נזכרה שהיא צריכה לנקות את הבית החדש שלהם, ואין לה כפפות בבית. הם רצו לקחת עוד דברים, אבל לא הרשתי להם.

יום חמישי
הבוקר ניהלתי שיחה מעניינת עם אחת האחיות המתלמדות בחדר לידה. היא נתנה לי את קורס הלידה הכי אפקטיבי שיכול להיות: "כשמגיע לך ציר, תאספי את כל האוויר שאת יכולה להכניס לפה, ואז תדחפי הכי חזק שאת יכולה, תוך כדי נשיפת האוויר החוצה" הפטנט עבד בשתי הלידות שלי, וחסך לי ים של כסף על קורס הכנה ללידה שכמעט והתפתתי לקחת לקראת סוף ההריון השני.
אחה"צ שוב ניג'זתי על מקלחת. מאז שחיברו אותי לאינפוזיה לא נתנו לי לרדת מהמיטה (למעט לשירותים, וגם זה רק לאחר ויכוחים רבים). המקלחת האחרונה שלי היתה ביום שלישי בבוקר, ואני כבר מרגישה מסריחה. מענין לאילו דברים נטפלים ברגעים שכאלה. דווקא עכשיו ההגינה האישית שלי פתאום נהיתה לי מאוד חשובה. אולי העובדה שחצי מהרפואים והמתמחים במחלקה דחפו לי למטה ידים, גרמה לי לצורך העז במקלחת...
בערב עשו לי טובה, ואחת האחיות רחצה אותי עם ספוגית במיטה. כל החרמנים כולים להרגע! זה אחד הדברים היותר דוחים שאדם יכול לעבור. אין השפלה גדולה מאובדן העצמאות שלך. אני מקווה שכשאזדקן ואגיע לשלב הזה, יהיה בי די כח לסיים את חיי.

יום שישי
בבוקר התחלתי להתרגל למצבי. ה- 1/1 הגיע. כל העולם חוגג שנה לפני המילניום, ורק אני תקועה בבי"ח. אני והאחות הנאצית נתנשק בחצות.
כל הגוף כבר רועד לי מהחומר שהם נותנים לי לעצירת הצירים, ומדי פעם יש לי עוויתות בגפיים. עכשיו כבר לא מרשים לי לרדת לשירותים. פיפי אני מסכימה לעשות בסיר, אבל לא את הדבר השני...
ההורים באו לבקר אותי לפני שבת. אמא הביאה לי כרוב ממולא, ואבא הביא לי תותים. איך הוא ידע שזה מה שהכי מתחשק לי? ההורים גם הביאו לי אספקת עיתונים לשבת.
הבעל הגיע יותר מאוחר עם שווארמה. בשבת הוא ישאר לישון אצל קרובי משפחה שגרים בעיר שבה אני מאושפזת, ואני מרגישה קצת יותר רגועה מהידיעה שהוא קרוב.

שבת נכנסת. אני מדליקה נרות ונושאת תפילה לה' שהכל יהיה בסדר. זו הפעם הראשונה בכל השבוע הזה שאני בוכה מדאגה ולא סתם בכי יללני בשל חוסר נוחות פיזית.
אני נכנסת למיטה עם עיתוני השבת, ופתאום בום!!! אני כולי רטובה.'לא לזה התכוונתי כשביקשתי שהכל יהיה בסדר' צעקתי על ה' כשהבנתי שהמים שלי ירדו.

המשך יבוא...שמור   בטל