לפני 4 שנים ו- 10 ימים - חלק ג'
יום שישי שעה 19:15
שיט! חשבתי. המים ירדו לי. מה אני עושה קודם???
הזעקתי את האחות בעזרת הפעמון המטופש ששמו לי מעל המיטה. גם ככה יקח לה שעות להגיע. בינתים שכבתי בתוך שלולית מי השפיר שלי, וניסיתי להרחיק מהרטיבות את עיתוני השבת.
האחות הגיעה דווקא די מהר. "מה קרה?" היא שאלה בלאות, בטוחה ששוב תשמע קיטורי מקלחת ו/או שירותים. "ירדו לי המים" עניתי. אופס. הפעם גם האחות נלחצה.
היא יצאה בהולה וחזרה עם הרופאה. "אנחנו ננתק אותך עכשיו מהחומר לעצירת הצירים" אמרה הרופאה ומשכה לי את האינפוזיה מהיד (אווץ'! כלבה!). "אחרי שיורדים המים אנחנו כבר לא עוצרים לידה. אם הצירים יתחדשו אנחנו נתחיל ליילד אותך". "ואם הצירים לא יתחדשו" שאלתי. המבט שלה הראה לי שהיא חושבת שאין סיכוי שדבר כזה יקרה, אבל הייתי חייבת איזו נקודת אחיזה אופטימית. "במקרה כזה אנחנו נעקוב אחרי ההריון שלך, לפעמים מי השפיר מחדשים את עצמם". Yeah right.

שעה 19:30
פאק! הצירים התחדשו.
אני מבזבזת לאחות, והיא מחברת אותי למוניטור. אני מתאפקת לא להתקשר עדיין לבעלי. שבת עכשיו. אני לא רוצה סתם לחלל שבת, ובסוף לא יהיה כלום.

שעה 20:00 (כל השעות בקטע הזה מעוגלות - הזכרון שלי לא עד כדי כך חד).
יש צירים כל 3-5 דקות ופתיחה 5 ס"מ.
מעבירים אותי חדר. משכיבים אותי על מיטת לידה.
עכשיו אני נזכרת להתקשר לבעל. הוא בדיוק התחיל בארוחת יום שישי אצל הדודים שלו. הם גרים בצד השני של העיר. עד שהוא יגיע אני כבר אהיה אחרי הכל. לא כך תיארתי לעצמי את הלידה הראשונה שלי. בבי"ח לא מוכר, עם צוות שנוא, לבד - בלי בעל ובלי אמא, ומאוד מאוד מוקדם.
אני מלטפת את הבטן שלי, ושואלת את העוברית הקטנה למה היא לא יכלה לחכות עוד קצת בפנים.
אני מתלבטת ביני לבין עצמי מתי לבקש אפידורל. "אני אהיה מעוניינת באפידורל בהמשך" יידעתי את האחות. "אני אקרא למרדים" היא אומרת ונעלמת מהחדר.
ככה אני שוכבת לי לבד, בלי אף אחד לידי, מחכה עד שהפתיחה תגדל ל- 10 ס"מ, או עד שמישהו מהצוות הרפואי המזורגג הזה יזכר שיש להם בחדש בחורה שיולדת בשבוע ה- 30.

שעה 20:15
הבעל הגיע! "איך?" שאלתי. הדודים החילוניים לקחו את העבירה על עצמם והסיעו אותו. אמנם זה לא פיקוח נפש, אבל לפעמים הציווי "וחי בהם" גובר על כל פסיקה הילכתית רבנית.

שעה 21:00
הכאבים מתגברים.
"אני רוצה אפידורל" אני מיללת תוך כדי ציר מאסיבי במיוחד. הבעל יוצא לקרוא לאחות, שקוראת לרופאה, שקובעת: "מאוחר מדי בשביל אפידורל. עד שהאפידורל יתחיל להשפיע הלידה תתחיל. יש לך פתיחה של 7 ס"מ".
"אז אפשר משכך כאבים אחר" אני מתחננת.
"זריקת טשטוש" פוסקת הרופאה.
"יאללה בכיף" אני ממלמלת. לו רק הייתי לוקחת קורס הכנה ללידה הייתי מבינה שעניתי תשובה לא נכונה. זריקת הפיטוצין הזו (=זריקת טשטוש) חסלה אותי.
את שאר הלידה העברתי תוך כדי תנומה לא רגועה, הזיות לא סימפטיות בכלל, וכאבים מטורפים של צירים. אם היה בי איזה חשק לנסות אי פעם סמים, הוא נעלם לחלוטין בזכות הפיטוצין.

מהנקודה הזו אין שעות, כי כל תפיסת הזמן שלי נעלמה.
אני זוכרת המון כאבים, והרבה השפלה.
אני זוכרת הרבה צעקות של "לדחוף חזק" וגם "לא לדחוף"
אני זוכרת נסיונות לתפוס את כל האוויר בחדר, ולהשתמש בו לדחיפה.
אני זוכרת את הבעל המדהים שלי, שעמד - בדיוק כמו שביקשתי - מאחורי, לא דיבר הרבה, אלא רק ניגב את הזיעה, נתן לי לשתות, והיה שם בשבילי.
אני זוכרת את הכאב המשתק של החתך שביצעו בי.
ואני זוכרת את ההקלה אחרי שהיא יצאה.

הניחו על החזה שלי למספר שניות גוש חום-אדמדם חם. שבעיני המסוממות נראה כמו עובר ענק, שברח מתמונה בספר ביאולוגיה, ומיד לקחו אותה כדי לנקות ולהנשים.
"היא נושמת?" צעקתי לבעלי מסוממת לחלוטין "מה קורה? היא נושמת? היא חיה? תענה לי!" המסכן לא ידע בעצמו מה קורה, אבל בסוף הסתבר שהיא אכן נושמת בכוחות עצמה.
פגית במשקל 1326 גרם, שנולדה חודשיים וחצי לפני הזמן, אבל חזקה מספיק בשביל לנשום בעצמה.
השעה היתה 22:20. שלוש שעות ושמונה ימים - זה מה שהבדיל בין מסלול החיים שהטוותי לעצמי לזה שאלוהים תיכנן עבורי.

אחרי הלידה
יש הרגשה כזו של ריקנות. אחרי ששבוע חיטטו בי, ואחרי ששלוש שעות הייתי עסוקה בלנסות לדחוף מתוכי החוצה 1326 גרם, רק רציתי שיעזבו אותי במנוחה. אבל אז הרופאה הגיעה והתחילה לתפור אותי. כמו כל פעולה רפואית שנעשתה בבי"ח הזה, גם התפירה הזו נעשתה בגסות. התחננתי שתרדים לי את המקום, אבל היא התעלמה ממני (בגסות).
אח"כ נתנו לי קצת להתאושש, ובעלי התקשר להודיע למשפחה שילדתי (איזו מריבה הטלפון הזה גרר אח"כ ביננו לבין הגיס החרד"לי).
אחרי ההתאוששות העמיסו את כל התיקים שלי על אלונקה, וכושי גדול מידות הסיע אותי למחלקת יולדות. הדבר היחיד שהמח המסומם שלי יכל להנפיק בשעת לילה מאוחרת כזו היה "מה יקרה אם בנוסף לכל הצרות הוא גם ינסה לאנוס אותי?"
הבעל הלך לראות איך הפגית הקטנה מתאוששת, ואני הלכתי לישון.

את הפגית עצמה נתנו לי לראות לראשונה במוצ"ש דרך חלון הפגיה. בגלל המחלה שלי לא נתנו לי להכנס לפגיה. רק ביום ראשון - ממש לפני השחרור, איזו אחות טובת לב הגניבה אותי לפגיה ונתנה לי לראות לראשונה את הבת שלי.
לגעת בה נתנו לי רק אחרי 5 ימים של סבל. הייתי מלטפת את האינקובטור שלה מבחוץ, מיללת בדמעות, ותוהה אם אי-פעם ארגיש אמא של היצור מלא הצינורות הזה ששוכב שם בפנים.

שמור   בטל