"אומרים כי אני אינני אני"

באחד הימים האחרונים הלכתי לטבול במקווה. זה היה מהימים הקרים האלה שכלב לא הסתובב בחוץ, לכן לבשתי על עצמי חצאים רחבה וארוכה (שכיסתה מכנסיים), סוודר עבה שנלבש לאחרונה בתקופה בה נסעתי באוטובוסים קפואים לעבודה, מעיל דובון וכובע צמרירי וענק לראשי. הכובע היה כ"כ גדול שלמעשה יכולתי לכסות איתו את כל פני. בכל מקרה הוא מילא את יעודו וכיסה את כל שערי הרטוב. בעודי יורדת במעלית, מקללת את עצמי נמרצות על כך שאני ממשיכה להתעקש לטבול במקווה, הבטתי במראה של המעלית וראיתי לנגד עיני את בת-דודתי. זו החרד"לית, שהמרפקים שלה מכוסים גם בקיץ, שהולכת עם חצאיות רחבות וארוכות, שחובשת כיפות ענק שמכסות את כל שיערה הקצוץ ולעיתים אף את גבותיה, שלובשת בגדים ללא צורה על מנת שיטשטשו את דמות גופה. נראיתי 2 טיפות מים כמוה.

אני אוהבת לפעמים לשחק בין הדמויות השונות שלי. פעם להתלבש ככה ופעם ככה. זה כמו לחיות בתוך הצגה גדולה כשאני כל הזמן נכנסת לדמות ויוצאת ממנה. פעם "ההצגה של החיים" התישה אותי. היום אני מוצאת שזה מרענן לי את שיגרת היום.

ירדתי במעלית ביום שישי האחרון בדרך לאסוף את הילדה מביה"ס. לבשתי חצאתי וחבשתי כיסוי ראש, כמו שאני תמיד נוהגת כשאני מגיעה לבי"ס של הילדה. במעלית פגשתי בשכנה השייכת לזן הדתיים-לייט (למרות שלדעתי היא תחלוק על הסיווג הזה). למרות היותה נטולת כיסוי ראש ובעלת מכנסיים, מדובר באישה מאוד פעילה בחברה הדתית בעיר ובוועד המנהל של בית הכנסת הצעיר (עאלק צעיר - מיועד לבעלי משפחות, בני 30++)  והמא-גניב בעירנו*. לאחר שלב ה"שלום-שלום" ההכרחי היא זורק בי מבט ופולטת:

"מה ההופעה הדוסית הזאת?"

אני: "אני בדרך לקחת את מס' 1 מביה"ס"

שכנה: "וככה את מתלבשת תמיד כשאת מגיעה לביה"ס?"

אני: "כן"

שכנה: "ומה, וויתרת לגמרי על המכנסיים?"

אני: "לפעמים, בימים קרים, אני לובשת מכנסיים, אבל רק לעבודה"

שכנה: "יווו, איזה דו-פרצופית"

אני: "נו, אז?"

אח"כ הכעס הציף אותי על החוצפה של אותה שכנה. באיזו זכות היא קוראת לי דו-פרצופית? כשנרגעתי קצת הבנתי שיש מידה מסויימת של צדק בדבריה. ניסיתי להבין מה בדיוק הפריע לי בכינוי "דו-פרצופית". זה לא שלא ידעתי מלכתחילה שזה הכיוון שאליו אני הולכת. עוד לפני שרשמתי את הילדה לביה"ס הזה היה לי ברור שאדרש לדו-פרצופיות מסויימת. היו כאן כאלה שהתרו בי והזהירו אותי מפני הצביעות והכפילות של החיים האלה, אבל אני פטרתי את דעתם בניפנוף יד. היום, כשהדואליות הזו הפכה לממשית, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב תוהה האם נהגתי נכון.

אני לא מרגישה כקורבן, שנאלצה להקריב את חיבתה העזה למכנסיים לטובת האג'נדה הדתית של ביה"ס בו לומדת הילדה, אני מרגישה בעיקר צבועה. מה גם שהחיים בשקר מעלים בפני בעיות רבות ומשונות: אני הולכת עם כיסוי ראש לבי"ס, אבל מה עלי לעשות כשבאה חברה לבקר את הבת שלי? האם אחבוש כיסוי ראש לטובת ההורים של אותה ילדה? ומה כאשר אני לוקחת את הבת שלי לבקר חברות? ומה לגבי אסיפות הורים בבי"ס? והאם אחבוש כיסוי ראש כאשר אני אוספת את הילדה מחצר בי"ס, בלי להכנס ממש לשטח בי"ס? ומה יקרה אם המורה של הילדה תפגוש אותי בעיר נטולת כיסוי ראש? ואני לא מדברת בכלל על האקרובטיקה שאני מבצעת, כשאני מחליפה ממכנסים לחצאית תוך כדי נסיעה באוטו בדרך חזרה מהעבודה הביתה. אני מרגישה כמו פראחה בכיתה ט' שמיד ביציאה מבי"ס התיכון הדתי העירוני מחליפה את החצאית למכנסים.

הבעיות והתהיות האלה גדלות בכל יום. לא רחוק היום שבו הבת שלי תבוא ותשאל אותי למה אני בלי כיסוי ראש, אם בבי"ס אמרו להם שזה הדבר הכי חשוב בעולם. אני אמנם מתכוונת לחנך את ילדי לפלורליזם דתי, אבל קצת קשה לדרוש מהם ליישם זאת על עצמם (בבחינת, בבי"ס התנהג כדוס, ובבית איך שבא לך).

הפתרון הפשוט הוא להפסיק לזפזפ בין הזהויות ולבחור אחת. חרד"לית? דתיה-לייט? מזרחניקית? (בהעדר כינוי הולם למצב הביניים שבין החרד"לי לדתי-לייט, אני נדרשת לכינוי העתיק הזה). הפתרון פשוט, היישום ממש לא. הוא ידרוש ממני או להקריב את טובתה של בתי או להקריב את טובתי שלי.

* ואני יודעת שבזה אני סותרת את מה שאמרתי כאן.