having it all
יש אנשים שחושבים שאפשר להשיג את הכל - להיות אמא מושלמת, רעיה מושלמת, עקרת בית מושלמת, מאהבת מושלמת והעובדת המצטיינת של החודש. אני כבר ממזמן השלמתי עם העובדה שאין לי שום אפשרות בעולם להצטיין בכל הטייטלים שאני נושאת על גבי. מישהי בפורום האהוב עלי הגדירה את זה כחיים בינוניים (או כפי שהיא ניסחה זאת: "נגזר עלי לחיות חיים בינוניים").
לא יודעת, אני לא מוצאת שום רע בבינוניות. הכשלון בזוי בעיני והמצויינות נראית לי משהו שלא ניתן להשגה (למרבית בני האנוש), לכן כדי להמינע משלל תסביכי אישיות, הבינוניות כדרך חיים מתאימה לי. השלמתי עם זה שלעולם לא אצליח להיות זמינה עבור הילדים שלי במשך 24 שעות ביממה. השלמתי עם זה שהבוס לעולם לא יסתכל עלי בעיניים מעריצות ויאמר: "נינה, בלעדיך המשרד לא היה מתפקד". השלמתי עם זה שהבית שלי לרוב נראה כמו לאחר מהפכה מזרח-אירופאית קטנה. השלמתי גם עם העובדה שלאחר הסקס הבעל לא מניף לי שלט שרשום עליו ציון 10. רוב הזמן אני ממש בסדר עם הבינוניות שלי. אבל לפעמים מתפלקים להם רגשות אשמה.
חכמים ממני כבר כתבו שהפאק של המהפכה הפמינסטית הוא שבמקום לשחרר את האישה, היא הוסיפה על המטלות המסורתיות שלה גם את מטלת הפרנסה. מעניין יהיה לבדוק אם המהפכה הפמניסטית הולידה גם את רגשות האשמה הטבועים באמהות או שזה באמת משהו שקיים מאז ומעולם. בכל מקרה אני לא מכירה אמא מודרנית אחת שמסתובבת בעולם נטולת רגשות אשמה (אולי חוץ מהאמהות האלה ששיכות לסוג הטיפוס המעצבן שבטוח שכל דבר שהוא עושה זה הכי נכון והכי משולם).

בכל אופן, שבת בבוקר. יום יפה. אמא מכניסה את עצמה לשמלה ומתחילה להבין מהיכן נלקח הביטוי "ספינת אם". אבא חוזר מבית הכנסת ורץ אחרי 2 דרדקים בכל רחבי הבית בנסיון נואש להלביש אותם. לאחר ½ שעה של טירוף יוצאת המשפחה המותשת מהבית אל השמש שבחוץ. הולכים לסבא-סבתא בעלי החצר הפרטית והדשא.
בבית של סבא-סבתא יושבים על הגרנולית בחוץ ומתחילים לאכול ארוחת בוקר. הדרדס הקטן מחליט שלעמוד על הכסא ולהשען על המשענת זה רעיון חכם. לפני שמישהו מספיק להגיד לו שזה רעיון מטופש לחלוטין, הדרדס מאבד שיווי משקל ועף על הגרנולית. הסנטר נפתח. 4 מבוגרים מתרוצצים לכל עבר בנסיון לעצור את הדם. בסוף הדרדס נח בחיקה של ספינת האם. מוצץ תקוע בפיו, חיתול מבד עם קוביות קרח על הסנטר. ספינת האם מעיזה ומציצה בפצע. אווץ', חתך עמוק. צריך ללכת למוקד הרפואי לתפור.
עכשיו נשאלת השאלה מה לעשות. האינסטינקט שלי אומר שאני צריכה ללכת איתו למוקד הרפואי, אבל אני כבדה, איטית, ענקית כמו הר וסובלת מכאבים (אל תשאלו, העובר לוחץ על כמה איברים אסטרטגים). ההגיון אומר שאבא ילך איתו למוקד הרפואי, אבל אבא לא יודע להדחף בתור, לא יודע לשאול את הרופא את כל השאלות הנדרשות והוא גם לא האמא של הילד.
בסוף ההגיון ניצח, אבל אני נשארתי בבית מלאת רגשות אשם. העובדה שמהמוקד הרפואי שלחו את הילד למיון בבי"ח לא הקלה את רגשות האשם. ברור לי שעשיתי את הבחירה ההגיונית ביותר (מה גם שהזמן שהיה לוקח לי להגיע ברגל למוקד הרפואי ואח"כ לבית החולים הוא כפול אם לא משולש מזה שלקח לבעלי), אבל העובדה שלא הייתי שם עבור הבן שלי כשהוא הוא היה בבי"ח מציקה לי.

---

זהו! עכשיו זה רשמי! הבלוגים הוא הטרנד הכי מאוס בארץ. ואני שתמיד תפסתי מעצמי מיוחדת לוקחת בזה חלק. שוק! שקלתי לסגור את הבלוג לאות מחאה, אבל אני מכורה מדי. וחוצמזה אני הייתי פה קודם.
וי-נט גילו את הבלוגים. זה התחיל עם מדור היומנאים (שמילים רבות הושחתו עליו לריק) וממשיך עם
פרוייקט הבלוגרים המובילים בארץ, כאשר יש גם בונוס בדמות פורום. העובדה שמנהלת הקהילות בוי-נט (וככל הנראה מנהלת פורום הבלוגים) מתחזקת בלוג משל עצמה באתר "רשימות" גורמת הן לפרוייקט והן לפורום (לפחות לפי שלושת הימים הראשונים שלו) להראות כמו שלוחה של רשימות. לא שיש בזה משהו רע, אני פשוט לא התחברתי (לפחות לא לפרוייקט. לגבי הפורום, ימים יגידו). לאחת שהוציאה במבחן ה- IQ של המדינה תוצאה כמעט זהה לזו שהוציאה קבוצת הדוגמניות, הטקסטים של מרבית הכותבים ברשימות נראים כבדים מדי וקצת פלצניים. אין בדברים אלה כדי להוות ביקורת על האתר המופלא והקסום "רשימות", אלא דעה אישית של אישה הרה הסובלת מכאבים, וככל הנראה גם מ- IQ נמוך ביותר.שמור   בטל

נכתב על ידי nina, 4/1/2004 09:03, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, חלק מהבלוגספירה
15 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-12/1/2004 12:41

52,560