החיים נפלאים

"אני שונאת את החיים שלי" אמרה לי ענבל באחת השיחות שלנו "החיים שלי מציקים לי. נמאס לי"

שתקתי. מה יכולתי לומר לה? היא חושבת שהחיים שלי מלאים בריח של פריחה ושושנים וכמה שאקטר לה לא יעזור.

"אני בת 40. רווקה. בלי ילד וכנראה בלי יכולת להביא ילדים"

רציתי לענות לה שאני בת 33 עם 3 ילדים ולפעמים מתה לברוח למקום אחר, אבל שתקתי. אני מניחה שבמצבה הנוכחי לא ממש יעניין אותה לשמוע שחיים עם ילדים זה לא תמיד תמונת פוסטר של פריחה וצחוקים. אולי אני מיישמת היטב את הפתגם "אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים", אבל לפעמים אני כ"כ רוצה לברוח. אני מתגעגעת לשקט הנפשי הזה שהיה לי בתקופה שלפני הילדים. לחוסר הדאגה.

אני מניחה שאם הייתי בנעליה של ענבל הייתי מרגישה כמוה, אבל מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, אני רוצה קצת חופש. אני רוצה לדאוג רק לעצמי. אני רוצה לחזור להיות במקום הראשון ולא האחרון. נמאס לי לוותר ולהקריב את עצמי. נמאס לי לדחוק את הרצונות והרגשות שלי לטובת הילדים והמשפחה. נמאס לי לדאוג כל הזמן. נמאס לי לאגור בראש רשימת משימות ענקיות שאני צריכה לעשות, ולגלות שבסופו של יום סימנתי V רק על משימה אחת.